"ביום חמישי, 14 באוגוסט 1980, בחדר שינה בבית בלוס אנג'לס, עונתה ונרצחה דורותי סטראטן, שחקנית קולנוע קנדית בת 20 ונערת השנה של 'פלייבוי', על ידי בעלה בנפרד פול סניידר. לפני שרצח את דורותי התעלל בה סניידר מינית באכזריות. אחרי ששחרר אותה ירה בה ברובה ציד בראשה. היא מתה לפני שרעם הירייה הגיע לאוזניה. סניידר התעלל בה אחרי מותה, כתב מכתב התאבדות קצר והפנה את קנה הרובה אל עצמו. הוא כרע על ברכיו כשלחץ על ההדק.
"קודם התקשרה המשטרה ליו הפנר. שעה אחת בלבד הספיקה להפנר לנסח הודעה מיוסרת ושוברת לב. לימים תיזכר מזכירתו של הפנר כי העור על גופו כאילו נע בדברו. כל הדם אזל מפניו דרך הטלפון שצמח מאוזנו. הפנר התקשר אליי ולא השיב את השפופרת על כנה.
"מה עשיתי כאשר שמעתי את החדשות האיומות? נפלתי על ברכיי וצרחתי.
"שלושה סרטים שלי, 'הצגת הקולנוע האחרונה', 'מה נשמע דוק?' ו'ירח של נייר', היו הצלחה ביקורתית וקופתית. פתאום הייתי עשיר ומפורסם. הייתי אמור לביים את 'סיפור אהבה', אם מישהו רוצה פתיתי פנטזיה. לפעמים אני שוכב בלילה בחדר השינה שלי עם חלון צרפתי פתוח שמשקיף על חוף מליבו והרוח מתרפקת על סדיני המשי השחור שדורותי קנתה, וחושב אנה היו פונים חיי אילו עשיתי את 'סיפור אהבה'. במקום שמונה שנים עם סיביל שפרד הייתי נתקע עם אלי מק'גרו.
"אין לי בעיה לדבר על העדפותיי המיניות, ותסכימו איתי שעדיפים שדיים יצוקים כמו של סיביל, או להבדיל דורותי, מהדובדבנים של מק'גרו. אני תמיד מתאהב בשחקניות שלי. זה לא מקור לגאווה, לכן עזבתי את אשתי שהייתה המעצבת האומנותית של 'הצגת הקולנוע האחרונה' לטובת סיביל באמצע הצילומים. לא נעים, אבל אמת.
“'סיפור אהבה' היה מסדר אותי לכל החיים במקום להיות אורסון וולס לעניים. מק'גרו לא הייתה מתגלגלת לאחוזתו הדקדנטית של בוב אוונס; לא הייתה עוזבת אותו לטובת סטיב מקווין, שהיה משוכנע בסוף ימיו - גם ב־1980 שהיא שנת המס במקור שכולנו שילמנו בדם - שחרצנים של משמש יצילו אותו מסרטן. שמונה ימים לאחר מכן הורד גופה של דורותי סטראטן בארון מעץ אלון, לקבר שנכרה במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מבתיהם של שלושת הגברים שהייתה להם ההשפעה הגדולה ביותר על חייה ומותה, מטרים ספורים משרידיה של אלילת האהבה הגדולה מרילין מונרו.
"יו הפנר היה בלוויה. גם מריו קאסילי, הצלם הראשי של 'פלייבוי' שפרש מצילומי עירום זמן קצר אחרי מותה של דורותי. הארון נקש בדופנות הקבר הפעור בדרכו מטה, והפנר עמד שם, מזועזע וחיוור כסיד, הרעש החלול חולף דרכו כסכין. ההלם והאימה בעיניו היו אותנטיים. האם חלק איתי רגשות אשמה וחרטה? משאלה מייסרת, נואשת, להחזיר את הזמן לאחור ולעשות את הדברים אחרת?"
האם זכר קאסילי כיצד בכתה דורותי כאשר התייצבה בפעם הראשונה לצילומי עירום? עם פול סניידר, סרסור פתטי, ידעה דורותי להסתדר. אבל לא היה לה כוח להתמודד עם המנגנון המקצועי המשומן היטב של 'פלייבוי' ולא עם מאמציו של מייסדו לצרף אותה לשפנייה שלו.
"רוח קלה נשבה בין העצים ונשאה את קולה של דורותי: 'זרוק את הוורד על הארון, פיטר. הגיע הזמן. הם סבלו מספיק'. פסעתי שלושה צעדים קדימה, השפלתי מבטי אל הקבר והארון והנחתי לוורד לנשור מידי. כולם הסתובבו והלכו".
"אני כל מה שהוליווד הבטיחה בבמאי צעיר. יש לי תיק של תירוצים המסבירים מדוע לא הגעתי רחוק. כולם משומשים. הזכרתי שלושה סרטים שרשומים לזכותי. באחרים, חוץ מ'כולם צחקו', שאותו הצילה דורותי, אני לא מסוגל לצפות בעצמי. אני מכיר את האגדה האורבנית המתארת אותי צופה ב'הצגת הקולנוע האחרונה', פעם אחרי פעם בחדר הקרנה אפלולי ומתייפח לתוך צעיף המשי שקשור לצווארי".
"בולשיט. זה טייק מכוער שאורסון נהג לספר על אריך פון־סטרוהיים שישב לבדו בבית קולנוע בפריז וצפה ב'Greed' ובכה, שזה בעצם מה שמספרים על אורסון ו'האזרח קיין'. האשימו אותי בכך שמזערתי את חלקו של לארי מקמרטרי, הסופר שכתב את 'הצגת הקולנוע האחרונה' והשתתף בכתיבת התסריט, האשמה חסרת שחר ומכוערת (מקמרטרי, מגדולי הסופרים באמריקה, הטרילוגיה של “יונה בודדה", “תנאים של חיבה" ואחרים, מת בשנה שעברה ולא זכה בחצי מהנקרולוגים של בוגדנוביץ'. כה מתחת לרדאר בהמולת קוביד־19, עד שאפילו אני, ממעריציו, החמצתי את לכתו - ר"מ)".
"מברברה סטרייסנד, שאותה ביימתי ב'מה נשמע דוק?', ברחתי כמו ממגיפה. אין דבר מסרס יותר מדיווה המשוכנעת שהיא מתנת אלוהים למין האנושי. כשביימתי את טאטום אוניל ב'ירח של נייר', היא הייתה בת 6. עם אביה ראיין אוניל יש לי חשבון ארוך. דורותי סיפרה לי שהוא היה אחד מאלה שרדפו אחריה מסביב לג'קוזי של הפנר".
"יש לי רשימה מלאה של גברים מפורסמים שהשתכשכו באגם האקזוטי של הפנר. אם הייתי מפרסם אותה, שחקנים, ספורטאים ופוליטיקאים רבים היו נעלמים מחיינו. ראיינתי את ג'ון פורד, אורסון וולס, הווארד הוקס והיצ'קוק וכתבתי ספרים עליהם. יכול להיות שאני חוקר קולנוע טוב יותר מבמאי. על הנייר, אני מבין קולנוע טוב יותר מכל אחד אחר".
“'פלייבוי' פלש לחיי ב־1972, כאשר הפנר פרסם ללא רשות שני פריימים של סיביל בעירום מתוך 'הצגת הקולנוע האחרונה'. הופעתה במגזין עלולה הייתה לתת את הרושם שהצילומים נדפסו בהסכמתה, וסיביל הגישה תביעה בסך 9 מיליון דולר. סיביל הצליחה ב'נהג מונית' ו'שובר הלבבות' בלעדיי. שני סרטים שעשינו יחד, 'דייזי מילר' ו'לבסוף אהבה', נכשלו. גם 'ניקלודיאון' לא עמד בציפיות. בסוף שנות ה־70 הייתה הקריירה שלי על הקרשים ושם נשארה. סיביל עזבה אותי לטובת גבר מעיר הולדתה וכמעט מיד עשתה ילד".
"פול סניידר התלבש על דורותי בוונקובר, קנדה, והחל מפציץ את 'פלייבוי' בצילומי עירום שלה. לוהטים כגחלים הם הובאו להפנר. באמצע 1979 נואש הפנר מלמצוא את האישה המושלמת שתהיה נערת השנה 1980. היא הייתה צריכה להיות בלונדינית, עם שדיים גדולים, מותניים צרים, ישבן מוצק, גבוהה עם פרצוף יפה ותמים".
"במירוץ הובילה קנדי לאבינג מאוקלהומה, אבל היא הייתה שחרחורת, נשואה ובאמצע שנות ה־20 לחייה, רחוקה מהאידיאל של הפנר, שחיפש מנצחת עבור העיתון אך גם מישהי עבורו. נערת השנה צריכה להיות גם אשת חיקו הלא נצחית. כשראה את הצילומים של דורותי, הרגיש הפנר כמי שהתנסה בחוויה דתית. אלוהים היא בחורה קנדית בת 19. עם מנוע הטורבו של סניידר מחובר לה מאחור, תומרנה דורותי לאחוזתו של הפנר כמו מכונית מירוץ ללא בלמים".
"סניידר, סרסור שעלה לגדולה מהרחוב, סידר לעצמו קריירה שבה כל תמונת עירום של דורותי הייתה שווה לו עשרות אלפי דולר. כאמרגנה שעמד להפוך לבעלה, כל צילום עזר לו להידחף לגבהים דלילי החמצן של הפנר.
"דורותי לא הבינה כיצד התערבבו גן עדן וגיהינום במקום אחד - ביתו של הפנר. ב'פלייבוי' ריכלו כמה מחבב הפנר את דורותי וחושק בה, אפילו אם היה עליו לגרש מעל דרכו את ג'יימס קאן. לילה אחד, באחת ושלושים, צלצל הטלפון בחדרה בבית האורחים ומזכירה שאלה אותה אם תואיל בטובה להצטרף למר הפנר בג'קוזי. צריך היה להכיר את דורותי כדי להבין כיצד הפנימה בחורה תמימה מקנדה את עולמה החדש. היא הסכימה להצטלם בעירום, אבל לא ידעה שבמחיר הכולל מקבלים הפנר ואורחיו זכויות שימוש בגופה. דורותי חששה מהפגישה בג'קוזי אך פחדה יותר להשיב בשלילה. היא התעטפה במגבת והמתינה להפנר באפלה המבעבעת.
“'לכל ענן יש רקמת כסף', נהגה אמי לומר. באטליז של הפנר פגשתי את דורותי. התאהבנו, עד כדי כך פשוט. נסענו פעם לחוף, דורותי חלצה את נעליה וירדנו במדרון לחול. פסענו יחד בדממה. כרכתי את זרועי השמאלית סביבה, היא הניחה את ידה על מותני, וכך הלכנו, ראשינו מורכנים, מביטים בחול. כשפניתי אל דורותי ואספתי אותה בזרועותיי, היא רעדה. יכולתי לחוש אותה בכל גופי. נצמדנו אחד אל השנייה, חום הגוף שרף את הבגדים.
"פניה היו בצל, והשמש ציירה הילת זהב בשערה כאשר נישקתי אותה. פיה היה כה מתוק, שאי אפשר היה לשבוע ממנו. כשאתה צמוד אל האישה היפה והטהורה בעולם, אפילו סריס רכרוכי ורפה שרירים הופך לג'ימי קאן. הלכנו אליי הביתה, שמתי תקליט, שכבנו על כריות מול האח והתנשקנו. כאשר ידי נחה לרגע על שדה, היא הסירה אותה. היא צדקה, די היה בנשיקות.
"יום אחד הביאה איתה דורותי גיליון של 'פלייבוי', יוני 1980, עם תמונתה על השער. היא נראתה אומללה. בצילום השער היה לה חיוך קפוא, ובעיניה לא הסתתר שום רגש. היה משהו פרתי בפוזה שאמרו לה לעשות בשמלה עם מחשוף עמוק כדי שלגברים יהיו מספיק שדיים. היא הפכה לבובת שעווה אנושית. 'הגוף שלי נראה כל כך זקן', אמרה. 'אני לא מתכוונת להכריז שלא מוצא חן בעיניי מה שעשו לי ב"פלייבוי".
יש לי חוזה לשלוש שנים ונשארה שנה: צילומי עירום, סרטים, קידום מכירות. הם נותנים לי רבע מיליון דולר במתנות, מזה 80 אלף דולר במזומן'.
"הכעס הגדול ביותר שלי על הפנר קשור לעובדה ששכב עם דורותי. פעם אחת הוא דפק על הדלת שלה עד שהיא נאלצה לפתוח אותה ולבקש ממנו שיעזוב אותה לנפשה.
"הפעם היחידה שהפנר עשה את זה איתה הייתה בג'קוזי. את ג'יימס קאן היא תיעבה. הוא הזמין אותה לחדרו למשקה ונתן לה להמתין שעה ששכב עם אחת הבחורות הקבועות שלו. היה עורך דין ש'פלייבוי' המליץ עליו שרדף אחריה סביב שולחנו והתחיל להוריד את מכנסיו. אחר כך היה קרוב משפחה של מנהל בכיר ב'פלייבוי' שנסע איתה למסע יחסי ציבור והזמין רק חדר אחד במלון, השתכר והעליב אותה כשסירבה לשכב איתו. היו אחרים, רשימה ארוכה.
"על סניידר, הסרסור היהודי בעלה של דורותי, אמרה אמה של דורותי: 'הוא עלול לחתוך לה את הפנים'. דורותי אמרה לי שסניידר לעולם לא יפגע בה. צריך רק לעדכן אותו. בלילה שדורותי ואני חרכנו סדינים בניו יורק לאור ירח מלא, החנה סניידר את המרצדס שלו בשדרות סנסט וצעד בהליכה לשער ביתי. הוא חש היטב את כובדו של אקדח 0.38 טעון בכיסו.
הוא מצא בין השיחים מקום שממנו ראה את שערי הכניסה והיציאה וחיכה שדורותי או אני נצא. הוא יראה לנו כיצד מטפלים בנואפים. אחרי שאף אחד לא יצא, הלך סניידר חזרה למכוניתו, כיוון את האקדח לשמיים וירה פעמיים.
"כשחזרנו מניו יורק, הזמין אותי הפנר לאחוזתו. השמועות על הרומן שלי עם דורותי הגיעו גם אליו ולדעתי הוא רצה להגדיר מחדש את היחסים בינינו. הוא אמר לי שהוציא הוראה חד־משמעית שאסור לסניידר להיכנס לאחוזה בלי דורותי, כך שהיא ואני נרגיש חופשיים לבקר מתי שנרצה. אנחנו לא מעוניינים להיראות יחד בפומבי, אמרתי לו. כאן זה פרטי, אמר הפנר. אתה צוחק, אמרתי לו. יש לך מצלמות בכל חדר. אתם לא תעשו משהו שלא ראיתי קודם, אמר הפנר, המינימום שמגיע לי זה להסתכל.
"החיים לא הכינו אותי לאמירה כזאת. לחצנו ידיים ונסעתי הביתה. אם היד הרפויה שהפנר נתן לי הייתה אינדיקציה לאברי גופו האחרים, הייתה לו בעיה. נחמה אחת הייתה לו. בוגדנוביץ' יהיה זה שייאלץ להתמודד עם הטלפונים והאיומים של סניידר. לו, להפנר, יהיו הזדמנויות רבות להשיג את דורותי סטראטן לאור הרקורד של בוגדנוביץ' עם נשים.
"בדצמבר 80', ארבעה חודשים אחרי הרצח, קנה הבמאי בוב ('קברט') פוסי את זכויות ההפקה לתחקיר על מותה של דורותי שפורסם ב'ווילג' ווייס', שעבורו זכתה המחברת תרזה קרפנטר בפרס פוליצר. פוסי קרא לסרט 'סטאר 80', על שם מספר הרישוי של המרצדס שקנתה דורותי לסניידר. התקשרתי לבוב ושאלתי אותו למה הוא עושה את זה. הוא ענה לי, משום שזה סיפור טוב. אמרתי שאני לא הייתי עושה לו את זה. הוא שתק.
"בנובמבר 81' שודר ב־NBC סרט בשם: 'מותה של נערת אמצע: סיפורה של דורותי סטראטן', כשבתפקיד דורותי הופיעה ג'יימי לי קרטיס. כל השמות שונו. הביקורות היו רעות, אבל כמה מיליוני צופים נתבקשו להאמין שהם רואים את הסיפור האמיתי.
"כדי לזכות בתמיכתה של משפחת סטראטן, כתב פוסי מכתב לאמה ובו הציע 25 אלף דולר כאות לכוונותיו הטובות. בסרט של פוסי משחקת מריאל המינגוויי את דורותי, למרות העובדה שגוף הנערה שלה הוא ההפך הגמור מהחושניות התמירה של סטראטן. לצורך הסרט הגדילה המינגוויי את שדיה. אף שדמותה של סטראטן שגילמה לי קרטיס אינה מזכירה בשום אופן את דורותי, היא מתקרבת לעתים לעוצמה ולשנינות שלה. דורותי נוסח המינגוויי פשוט נגררת, בהמית וקהה, נשלטת תחילה על ידי סניידר ואחר על ידי בן דמותי.
"פוסי בחר לספר את סיפורו מנקודת מבטו של סניידר, שאותו מגלם אריק רוברטס, שחקן רב־קסם, יפה תואר ואחיה של ג'וליה רוברטס. את הפנר משחק זוכה האוסקר קליף רוברטסון, הידוע כבעל נאמן והגון. מריו קאסילי, שאינו מצלם יותר עירום, הציע את עזרתו 'למען זכרה של דורותי' בהעמדה נכונה של צילומי עירום. הוא נדהם להיווכח כי פוסי מתעקש על סוג התנוחות שלהן התנגדה דורותי במרירות, אך לא היה אפשר להזיז את פוסי מגישתו.
"רק אחרי הסרטים נחלץ הפנר להשמיע את קולו: 'לקח לי זמן רב להתגבר על ההלם על מותה של דורותי, למעשה אני עדיין לא בסדר ומחלים משבץ מוחי. מעולם לא הייתי מעורב איתה רומנטית. מותה לא בא כתוצאה ממעורבותה ב"פלייבוי" אלא כתוצאה מיחסיה עם בוגדנוביץ', שהביאו למשבר בנישואיה עם סניידר. "פלייבוי" הוא פשוט מטרה נוחה'. כאשר יו הפנר קורא לי שקרן פתולוגי, אני רוצה לשמוע את הגרסה שלו לסיפור.
מה בדיוק הוא עושה באחוזה שלו? יכול להיות שגם אני לא מספר את הכל, אבל בטוח שאני דובר אמת יותר מאשר דיבר הפנר בכל הקריירה שלו.
"על המצבה של דורותי מופיע ציטוט מ'הקץ לנשק' של המינגוויי: 'כשאנשים מביאים כל כך הרבה אומץ לעולם, העולם צריך להרוג אותם או לשבור אותם, ואז כמובן הוא הורג אותם... הוא הורג את הטוב ביותר, העדין ביותר והאמיץ ביותר'".
עד כאן פיטר בוגדנוביץ' במילים שלו מספרו “הריגתו של חד הקרן".
ראויים לאזכור הסרטים “Saint Jack" (1979) עם בן גזארה; “מסיכה" (1985); “Runnin' Down a Dream" (2007), אפוס תיעודי על טום פטי; הפסיכיאטר אליוט קופרברג, התפקיד שעשה ב"הסופרנוס" ו"The Other Side of the Wind", הסרט הלא גמור שהשאיר אורסון וולס ושאותו עזר להשלים וגם מגלם בו במאי בן דמותו בשם ברוס אוטרלייק.
ראיון נרחב איתו התפרסם ב־2019 בשבועון “ניו יורק" ובו השלים בוגדנוביץ' היכן שסיים את הספר. הראיון נערך בביתו שבו חי (בחדרים נפרדים) עם לואיז סטראטן, אחותה הצעירה של דורותי, ועם אמן נלי הוגסטראטן, שטיפלה בו.
בוגדנוביץ': “דורותי הכירה לי את אחותה לואיז כשהייתה בת 11. לואיז ואני התאהבנו כאשר הייתה בת 15 והתחתנו ב־1988. הספינה שלנו עלתה על שרטון, שנינו נאחזנו באותו גלגל הצלה והתאהבנו. היינו נשואים עד 2001. התחתנתי איתה בניסיון להציל אותה מכל הגברים המטונפים בעולם. קניתי לה דירה וכעת אנו חיים ביחד עם אמה. אני אוהב את שתיהן".