הזמנים משתנים מהר. מהר מאוד. אין בן אדם שתכיר ולא יספר לך תוך שעה־שעתיים מקסימום של שיחה שיש לו רעיון מדהים לאפליקציה שתשנה את העולם. ככה זה היום. עתיד העולם מונח אצל כולם בראש בצורת אפליקציה מדהימה שרק הם חשבו עליה. והיה בימים ההם אין מלך בישראל, ולכל אחד יש ״רעיון פסיכי״ לאפליקציה. מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב סטארטאפים לא רואים את האקזיט.

זו רוח התקופה המשונה שבה אנחנו נמצאים. כל יומיים מתפרסם איזה נתון חדש לגבי השכר הממוצע בהייטק, ואנשים משפשפים את עיניהם כלא מאמינים. גם אני. אלוהים, אני אומר לעצמי, אף אחד לא אמר לי שככה זה יהיה. אם הייתי יודע שבסוף זה ייגמר בעוד ידיעה קצרה ומתומצתת ש״השכר הממוצע במשק: 11,799 שקל. השכר הממוצע בהייטק: 26,515 שקל״, הייתי משקיע יותר בלימודים, הולך ל־8200 ולא מנסה להיות אומן.

זה מה שאנחנו, ילדי שנות ה־80, היינו בטוחים שהוא הכיוון הנכון לחיים, להגשמה עצמית - אומנות, יצירה. איש מאיתנו לא שיער שעוד מעט נהיה אנשים בסוף שנות ה־30 לחייהם ונגלה שמתכנתים בהייטק מרוויחים סכומי עתק בחברות שלוקחות אותם לימי גיבוש במלונות ספא במאוריציוס ונותנות להם בחגים מכונות אספרסו חדשות, בזמן שאנחנו נגור אצל ההורים שלנו ביבנה או בגדרה ונשתה קפה שחור בכוס זכוכית. לו רק ידענו שלכתוב קוד יהיה הרבה יותר משתלם מלכתוב דימויים ומטאפורות, היינו משקיעים קצת יותר במתמטיקה ולא בניתוחים ספרותיים ומופשטים של ״האדונית והרוכל״ של עגנון ולא היינו מאזינים לגראנג׳ רוק אלא להרצאות של ביל גייטס ביזמות ומדעי המחשב.

אבל הזמנים משתנים. ומהר מאוד. כי האלוהים שלנו היה קורט קוביין, ולא היה לו טוויטר והוא לא החזיק במניות של טסלה והוא לא השקיע במטבעות ביטקוין ובעיקר לא קראו לו אילון מאסק.

עברנו לתל אביב שראינו בסדרה ״פלורנטין״ ואף אחד לא אמר לנו שזו הולכת להיות העיר היקרה בעולם, ושכשנלך לקנות קפה ישקיפו עלינו מבעד למרפסות וחלונות חשמליים כל מיני סמנכ״לי פיתוח בחברות סטארט־אפ שמורידות את השוק החופשי על הברכיים ושנצטרך למכור את הנשמה שלנו בשביל קפה ומאפה.

לפני כמה ימים ארד, הילד שלי, כעס עליי והחליט שהוא מראה לי מה זה. ״אתה יודע מה אני אעשה״, הוא אמר לי בזעם, ״אני אלך ליו־טיוב, אכתוב את השם שלך ואני אעשה ׳בוז׳ (כלומר דיסלייק, יד שמפנה אצבע למטה) על כל הסרטונים שלך״.

האמת שצחקתי (מה שגרם לילד עוד יותר להתעצבן). פשוט לא יכולתי שלא לחייך לאור האמת שהתגלתה כאן. האמת שלו שאומרת שמה שקורה בעולם הווירטואלי הוא הרבה יותר משמעותי ממה שקורה בעולם האמיתי המוחשי. כלומר, ההנחה שלהשתמש בכלים של העולם הווירטואלי - הלייק והיפוכו - הם הרבה יותר משמעותיים מכל מה שיכול להתרחש במציאות עצמה. זאת אומרת שהילד מניח שאם הוא יגיד לי בפנים שהוא לא אוהב את הדברים שלי ביו־טיוב, זה לא יהיה עוצמתי וכואב כמו לעשות להם בוז באינטרנט.

אין דרך אחרת להגיד זאת, העולם היו־טיובי הוא עולם הרבה יותר חשוב ואמוציונלי מהעולם המוחשי שנמצא לנגד עינינו. זה הזכיר לי מקרה שקרה לפני שלוש שנים ועד היום הוא מדהים אותי כשאני חושב עליו. מעשה באחד משחקני הכדורגל הצעירים, המבטיחים והיקרים בעולם (ברצלונה שילמה עליו סכום שיא של 148 מיליון יורו), שעונה לשם עוסמאן דמבלה. עלם חמד צרפתי בן 25 עם עתיד מבטיח וצ׳ק שבועי של 220 אלף יורו בשבוע.

אותו דמבלה איחר באופן כרוני לאימוני הבוקר של קבוצתו ברצלונה עד שלמאמן נמאס והוא קנס אותו בסכום של 200 אלף יורו. לאחר מכן החלו לחקור בקבוצה מדוע בעצם העלם הצעיר מאחר לאימונים וגילו שהוא פשוט משחק בפלייסטיישן עד השעות הקטנות של הלילה. ומה בדיוק הוא משחק? זה הדבר הבלתי נתפס כאן, הוא משחק בפיפ״א. למי שלא יודע, מדובר על משחק וידיאו פופולרי ביותר, שמדמה משחק כדורגל בליגות הטובות בעולם, בקבוצות הטובות בעולם, עם השחקנים הטובים בעולם, שחקנים כמו למשל עוסמאן דמבלה.

הקסם של המשחק הוא שהוא מאפשר לך בעצם לשחק עם מסי, דבר שלעולם לא יקרה לך. אבל המקרה של דמבלה הוא ייחודי - כי בעצם הוא בחר להקריב את מסי האמיתי - שאז עוד שיחק בברצלונה וחיכה לו באימון הבוקר - לטובת מסי הווירטואלי, זה שבפלייסטיישן.

כלומר, דמבלה הצעיר בעצם מעדיף לחיות מציאות וירטואלית מקבילה שבה הוא בעצם חי את המציאות שלו עצמו בצורה ממוחשבת. אני יודע שזה נשמע קצת לא ברור, וזה הופך לעוד יותר משונה כשחושבים על זה שבעצם יש כאן פרדוקס מפעים. ככל שירבו איחוריו של דמבלה כך יתקרב הרגע שבו יסולק מהקבוצה שתשאיל או תמכור אותו לקבוצה אחרת, ולדבר יהיו השלכות ישירות עליו במציאות ובמציאות הווירטואלית של פיפ״א. כלומר, מכיוון שהוא עצמו תקוע עם פיפ״א עד השעות הקטנות, הערך שלו כשחקן בפיפ״א, הדירוג שלו במשחק, יירד.

הבחירה העקרונית שלו לחיות את חייו בצורה וירטואלית, אפילו במחיר של החרבת חייו במציאות, היא מדהימה. אין ספק שיש פה אמירה, צעקה אפילו, שאומרת שהעולם הווירטואלי עדיף על זה האמיתי. אף על פי שמבחינה עקרונית זה הווירטואלי (שיצרו המתכנתים של משחק פיפ״א) בעצם נועד לחקות את המציאות האמיתית.

בדיוק באותו האופן בני הצעיר רואה יותר ערך בדמותי כפי שהיא נשקפת אליו מבעד לסרטוני היו־טיוב מאשר בזו האמיתית שנמצאת לפניו. והאמת היא שאין לי מושג איך להתייחס לכל זה. הזמנים משתנים. העולם כל יום הופך למוזר יותר ויותר. ונדמה לי שאולי הגיע הזמן לחסום את יו־טיוב.

והיה בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה. 