"מה כבר עשיתי לרחוב? הרי שירתי אותו". נשיא תוניסיה, זין עאבדין בן עלי, נשמע כמו ילד שחבריו סירבו להזמינו למסיבה. היה זה ב־15 בינואר 2011, בשיחת טלפון גורלית עם שר ההגנה. הימים היו סוערים ועקובים מדם. כמאה מפגינים כבר שילמו בחייהם בחודש של מהומות אלימות, שבהן דרש ההמון מן הנשיא שילך הביתה. 23 שנים ישב בן עלי בכיסאו, ואף שהיה חולה וסמכויות רבות נטלה מידיו רעייתו החמדנית, הוא לא הראה כוונה לפרוש.
יממה לפני אותה שיחת טלפון באו יועציו הקרובים וגילו את אוזנו כי ההמון מתכנן הסתערות גדולה על ארמונו, ועל כן, מוטב שייצא לנוח במדינה אחרת. המשטר הסעודי קיבל אותו בזרועות פתוחות. בן עלי המריא עם בני משפחתו לארמון הקיץ של המלך עבדאללה בעיר ג'דה. משם התקשר כל העת, וחזר ושאל מתי יוכל לשוב. יועציו סגרו בפניו את השערים באלגנטיות. מאז לא שב בן עלי למולדת. הוא מת בגלות לפני כשנתיים.
הקלטות של השיחות שקיים עם אנשיו הקרובים התגלגלו לידי ערוץ BBC בערבית. זהו חומר אותנטי, מאלף, שמתעד מנהיג ערבי מודח ברגעיו האחרונים. באותה שיחה, שבה ביכה את יחס הרחוב אליו, אמר לו שר ההגנה רדא ע'רירה: "תראה, אדוני, נוכל להבטיח את שלומך עד הגעתך לארמון, אבל בנוגע לרחוב, אין לדעת". כמה דקות קודם לכן, בשיחה אחרת, נשמע בן עלי שואל את מפקד הצבא, רשיד עמר, אם השטח נקי והוא יכול לחזור. "חכה קצת", עונה לו החייל מספר אחת שלו, "כשהמצב יתייצב, נודיע לך".
אנשיו של נשיא תוניסיה משיבים לו בכבוד ובנימוס, אבל כל אחד מהם בתורו מתחמק ממתן מועד לחזרה. הייתה זו דרכם לרמוז לו כי אינו רצוי יותר. "אני כמו הבן שלך", אמר לו ע'רירה באחת השיחות, "ואני אומר לך במלוא הכנות, כי איננו יכולים לערוב לביטחונך". בן עלי התקשה להבין את מצבו הרע אף לאחר שגילה כי הטייס שהוביל אותו לסעודיה המריא הביתה באותו לילה – בניגוד להוראתו להישאר. רק כעבור יממה שלמה וכמה שיחות נוגות הבין לאיזו צרה נקלע.
השיחות המוקלטות מאשרות סופית מה שנודע קודם רק באופן חלקי. כי נשיא תוניסיה הודח בידי אנשיו ולא בידי הרחוב, סוער ככל שיהיה. ההקלטות אף קורעות את האריזה הרומנטית שעטפה את ההפיכה ההיא. התקשורת המערבית, שראתה בכך מרד עשוקים נגד משטר מנצל, התאהבה ברעיון ועודדה אותו. בתוניס כינו אותה "מהפכת היסמין", ביטוי שהוסיף רכות לאירוע כולו. אבל הזמן החולף הוא החוקר הטוב ביותר, והנה מתגלה כי המנהיג הערבי הראשון שהודח באביב הערבי היה קורבן של חבורת קצינים שקפצה על ההזדמנות להיפטר ממנו.
שר ההיסטוריה, כידוע, מרבה לחשב מסלול מחדש. אבל ברגעיו היפים הוא חוזר על עצמו באדיקות מעוררת פליאה. חודש אחרי אותה טיסת הימלטות בהולה של זין עאבדין, פרש גם חוסני מובארק מתפקידו. בכך באו לקצן 29 שנות שלטונו. לפרישתו קדמו מהומות דמים קשות בערים הגדולות. לימים התפרסמו עדויות של בכירי הממשל שהיו שם ברגעים הגורליים. והנה שוב, באופן לא מפתיע, זה לא הרחוב, אלא הארמון.
אנשיו של מובארק, בראשם שר ההגנה מוחמד חסיין טנטאווי, הבהירו שאין בכוונתם לבלום את המפגינים באש מקלעים ולהפיל מאות חללים רק כדי להציל את השליט. יתכבד הוד נשיאותו ויפרוש כדי להרגיע את הרוחות. החלטתם מנעה מן הצבא המצרי ביצוע פשעים נגד עמו, אבל היא גם חסמה סופית את האפשרות שהבן, גמאל מובארק, שאינו אהוד על האליטה הצבאית, יזכה בשלטון שהועיד לו אביו.
כך גם בתוניסיה. יועציו של בן עלי שנאו את רעייתו, לילא טראבלסי, כי קיבצה סביבה אליטה של אנשי עסקים, חילקה להם זיכיונות כאוות נפשה ועשתה בעיקר לביתה. בשני המקרים האויב רבץ בתוך הבית, וברגע שנקרתה על דרכו הזדמנות, הרים את ראשו.
וההמון? הוא אומנם הניע את המהלך כולו, בתוניסיה כמו במצרים, ואף הסעיר את האווירה ושיבש את יכולת קבלת ההחלטות של המנהיג. אבל המילה האחרונה לא נאמרה על ידיו, ודאי לא למענו. בשני המקרים היא הייתה תוצאה של מאבק כוחות בצמרת, שבו נעשה שימוש בהמון כמכשיר.
אין לתמוה על כך שאירועי האביב הערבי לא הבשילו לידי מהלך דמוקרטי. הציפיות היו מוגזמות מראשיתן. דמוקרטיה איננה ניתנת בפקודה. היא תוצאה של חינוך וקבלה מרצון. אי אפשר ליטול מיליוני אזרחים ולהזריק למוחם מחשבה ליברלית בן לילה אחרי עשרות שנות עריצות שבהן חונכו בהצלחה להעריץ את המנהיג. על המוני העם, וגם מקבלי ההחלטות, ללמוד באיזו מציאות חיו, מה היה פגום בשיטה, ומהן האפשרויות העומדות לרשותם עתה. התהליך הזה דורש שנים ארוכות. מעט ממנו נעשה בתוניסיה, ודבר ממנו לא נעשה במצרים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל