משהו רע קורה בתאגיד השידור הציבורי. מאז פרסום הטענות הקשות על התעמרות לכאורה בעובדים במסדרונות התאגיד, מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ מעיד שהוא לא ישן בלילה, ואין דבר מכמיר לב מזה. קובלנץ, שחשף את הפרט מעורר הרחמים בישיבה בכנסת, הוסיף באותה נשימה שהוא לוקח את כל האחריות לכך, שהוא לא הקדיש תשומת לב לתרבות הארגונית בתאגיד שהוא אחראי לניהולו. אלא שלא ברור במה מתבטאת בפועל אחריותו של קובלנץ למחדל החמור לכאורה, והאם מדובר רק במכבסת מילים.

יו"ר הוועדה למעמד האישה ולשוויון חברתי, ח"כ עאידה תומה־סלימאן, זעמה על מנכ"ל התאגיד, שאמר שהוא לא מוכן לקבל את הטענה שיש בתאגיד "אווירת טרור", והעירה בציניות ש"מי שלא מכיר בתוצאות, לא יכול לתקן אותן". גם ח"כ שרון רופא־אופיר לא חסכה ביקורת מקובלנץ ושאלה אותו "האם אתה יכול להסתכל בעיניהם של עובדים, שצורכים כדורים פסיכיאטריים, והאם מאות עובדים משקרים?". רק אז הודה קובלנץ ש"יש משבר אמיתי, יש כשלים אבל הם בני תיקון". השאלה המרכזית היא האם קובלנץ הוא האיש שצריך ויכול לתקן את הכשלים הקשים שנחשפו, או האם ראוי שאת תיקון הכשלים יבצע לא הוא, אלא דווקא מי שמנוסה ביצירת תרבות ארגונית, ויש לו רגישות למצוקותיהם של עובדים?

אם נכונה טענתה של זיו ברקוביץ', רכזת איגוד מקצועי בארגון העיתונאים, לפיה "הנהלת התאגיד מתייחסת להמלצות כמו מטרד שיש לסלק", הרי שקובלנץ הוא לא האיש הנכון, והוא חייב ללכת הביתה בהקדם האפשרי. שר התקשורת יועז הנדל, שתאגיד השידור הציבורי כפוף לו פורמלית, לא יכול להתחמק ולא להתערב בכשלים, שעליהם אחראי לכאורה המנכ"ל. אין זה סוד שיכולתו של השר הנדל מוגבלת, משום שהחוק מאפשר רק את התערבותו המינימלית. אבל בפני השר עומדות כמה אפשרויות: לתקן את החוק כדי שהפיקוח מצדו על התנהלות המנכ"ל ומועצת התאגיד יעמדו במבחן ציבורי, או להיפגש עם חברי מועצת התאגיד, להביע בפניהם את אי־שביעות רצונו ולקרוא להם להדיח את המנכ"ל.

במכתב ששלח קובלנץ לכפופים אליו, לאחר התחקיר שפרסם עיתון "הארץ" על יחסי העבודה העכורים בתאגיד תחת ניהולו, הבהיר קובלנץ שהוא לא יסבול חתרנות. מי שרואה בעובדים שכפופים לו חתרנים - אינו יכול להישאר יום אחד נוסף בתפקידו, ובוודאי שלא להבריא את המערכת. קובלנץ הודה ש"אכן הרפליקה הזאת הייתה שם, אבל היא הייתה חלק ממכלול, וזאת הייתה בחירת מילים אומללה". אלא שקובלנץ, שמודה בהתנהלות פסולה לכאורה, לא שילם על כך שום מחיר.

מפריעה לי התבטאותה של השופטת אילה פרוקצ'יה, שעמדה בראש הוועדה שבחנה את התרבות הארגונית בתאגיד, וסיפרה שאל הוועדה הגיעו כ־150 עדים, מספר לא מבוטל של מתלוננים. לדבריה, מתוכם היו עשרות רבות של תלונות, שרובן הגדול חסויות משום שהעובדים דרשו חסינות, גם לגבי זהותם וגם לגבי תלונותיהם, ולכן לא ניתן היה לדבריה לאמת את התלונות. העובדים צודקים. כשיש אווירה של רדיפה לכאורה בתאגיד, הם חששו למטה לחמם. ועדת בדיקה איננה בית משפט.

אם השופטת פרוקצ'יה הייתה מעוניינת לאמת את העובדות, היא הייתה חייבת להעניק לעובדים חסינות. אם לא הייתה לה דרך לעשות זאת, היא לא הייתה צריכה לקבל על עצמה את התפקיד. השבחים שהעניקה השופטת לתאגיד בתחום היצירה אינם נוגעים לעניין. היא לא התבקשה לבדוק את תנופת היצירה של התאגיד, אלא את התנהלות התאגיד בראשות קובלנץ, שלא הסביר לציבור עד היום את פרשת הרשימות השחורות: כזכור, מדובר בעובדים שהועסקו ברשות השידור, ונקבע ברשימות לכאורה שאין להעסיק אותם בתאגיד, מעשה חמור כשלעצמו. האם קובלנץ הוא המנכ"ל שראוי להבריא את התאגיד? תשפטו בעצמכם