משהו: אין עולם. יש רק סרטונים באינסטגרם ובטיקטוק.
ימי החירות האחרונים
אילה חסון שאלה בחדשות שישי האחרון בערוץ 13 שאלה אחת חשובה מאין כמותה בנושא משפט נתניהו. שאלה שהיא עצמה הבינה מה משמעותה. היא שאלה כך את השופט הבכיר צבי סגל, מי שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים:
"שאלה טיפה קשה", פנתה אילה חסון לשופט בדימוס שישב באולפן, "אנסח אותה בזהירות: האם שופט או שופטים שיושבים בתיק כזה, שהוא בעצם מדינת ישראל נגד ראש הממשלה לשעבר, תיק שהביא לסיום הכהונה שלו, ובכן, נניח באופן תיאורטי שהכל בסדר, האם הם יוכלו לזכות אותו? או שזה בלתי אפשרי, כי זה יהיה כתב אישום (אתה מחייך) נגד הפרקליטות? אתה יכול לענות על השאלה הזו איך שאתה רוצה. אתה גם יכול להגיד לי נקסט".
"את רוצה תשובה קצרה?", שאל השופט.
"כן".
"התשובה הקצרה היא לא".
שאלה ותשובה שמבהירות דברים מפחידים. נחרדתי. גם אתם צריכים לחרוד לכל מה שנדמה לכם כחופש זמני שלכם.
כתיבה בוגרת כמחמאה?
יצא ככה שהייתי מעורב בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים. הגיעו 1,369 סיפורים בעילום שם מוחלט. השופטים, כולם בעלי משקל ספרותי רב מאוד, בחרו בשלושה סיפורים. רק אז נחשפו שמות הכותבים והתברר שאחד הסיפורים, מקום שני, נכתב על ידי נערה בת 17, נעמה שמיר. סיפור באמת נהדר.
בדברי השבח בטקס, מול נעמה שבאה ממושב קדרון עם הוריה הגאים, חזרו הדוברים שוב ושוב על המילים "זו כתיבה מאוד בוגרת". נעמה, כל עוד את כותבת, עד גיל 40 תשמעי את אלה הרוצים לשבח אותך אומרים: "זו כתיבה מאוד בוגרת". בין גיל 40 לבין גיל 60 לא תשמעי הערות מסוג כזה, אבל החל מגיל 60 תשמעי את אלה הרוצים לשבח אותך אומרים: "זו כתיבה מאוד צעירה". ואלה הרוצים לפגוע בך? עד גיל 50 הם יגידו: "זאת כתיבה של ילדה קטנה", ומגיל 60 יגידו: "זאת כתיבה של חטיארית זקנה".
הכל שפיט מאוד
שופטי בית המשפט העליון הכריעו: סחלב סגול יפה יותר מסחלב לבן. בסופה של מערכה משפטית קיבל בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים פסק דין שקובע שסחלבים סגולים יפים יותר מסחלבים לבנים. זה החל בסכסוך בוועד ההורים של כיתה ז'2. חלק מההורים רצו לקנות למורה עציץ עם סחלב לבן לסיום השנה, וחלק מההורים בראשות אמא של תומר הבן טענו שסחלב סגול יותר יפה. מחיר שני העציצים היה זהה, והמחלוקת הגיעה אל בית המשפט העליון. בהחלטתם כתבו השופטים: ברוב של שישה נגד אחד החלטנו שסחלב סגול יותר יפה.
פסק דין זה מצטרף לפסקי דין תקדימיים עולמיים נוספים של שופטי בית המשפט העליון בישראל:
- יותר כיף לשחות שחיית גב מאשר שחיית חזה.
- אימוג'י של לב פלוס שושנה וכוס יין הוא תשובה חוקית להצעת נישואים בוואטסאפ, אם הלב הוא אדום (מצד שני: לב בצבע כחול, פלוס פרח היביסקוס ועוגה זה עלבון ופשע שנאה. הנתבע ששלח אימוג'ים כאלו לבחורה קיבל שלוש שנים לפי פרשנות בית המשפט לחוק הפייסבוק).
- חולצה עם כפתורים בצווארון מרשימה הרבה יותר מחולצה בלי כפתורים בצווארון.
- אסור בהחלט לקלף בננה מהצד הלא נכון. האזרחים מבולבלים, וצריכת הבננות ירדה מחשש לעבור על פסיקת בית המשפט העליון, כי בית המשפט לא פירט בפסק הדין מהו הצד הנכון.
עכשיו להפיכה רפואית
הניסיון לעשות הפיכה פוליטית בעזרת מערכת החוק לא הצליח. במערכות החוק יש בסופו של דבר תהליך משפטי, עדויות ושאר שטויות, ואז רואים שכל ההאשמות הן שקרים. נעבור להפיכה שלטונית בעזרת המערכת הרפואית. יש להמציא תסמינים ותחלואה שמחייבים ניתוח בהרדמה ונבצרות, ובעיקר יש לדאוג שמערכת בריאות הנפש תכניס לבית חולים כל מנהיג שמסכן את הדנ"א של החבר'ה הטובים. אסטרטגיית ההפיכה הרפואית חוסכת ויכוחים. לא נותש בתהליכים משפטיים ארוכים. חייבים רק לקבוע שאם מנהיג יוגדר כסכנה רפואית תידחה כל בקשה לסקנד אופיניין.
עסקת טיעון הוגנת
אם המשפט לא ייפסק, נשמע כל יום דיווחים אופייניים ממשפט נתניהו. נראה ונשמע איך חוקרים עדים על עניינים רגילים כאילו שהם פשע. אי אפשר שלא לכתוב סאטירה על זה.
עורך הדין שואל את העד: "בבוקר 19 בנובמבר 2012 אתה קודם צחצחת שיניים או קודם התגלחת?".
"קודם צחצחתי שיניים".
"מה היה מצב המשחה בשפופרת?".
"כמעט מלאה, התחלתי להשתמש בה ארבעה ימים קודם".
"נתניהו ידע על כך?".
"לא, חשבתי לספר לו זאת אחרי פגישה עם שר החוץ הסיני".
וככה הלאה. סאטיריקן לא יוכל לכתוב תסריט שיהיה מטורף יותר מאשר המשפט הזה, שלא מובן מדוע השופטים לא מפסיקים אותו. הוא ייפסק רק בעסקת טיעון, ועסקת הטיעון ההגונה היחידה היא: ביטול האישומים תמורת התחייבות של הנאשם החף מפשע להיות נדיב ולא לתבוע את המאשימים.
פינת השלולית
מאיר היקר שלום, בבקשה, בבקשה, בבקשה (וכו' וכו' וכו'), תפרסם את המכתב הזה. תודה ענקית ושבת שלום.
והנה הוא, המכתב שלי: ראיתי אותו, את הנסיך המתנחל, בין דוכני ספרים, בשלולית דרומית, לא כל כך קטנה, במקום ענקי למכירת ספרים. לא, לא התאהבתי בו מיד ברגע הראשון כשמבטי פגש במבטו, ולא, לא התאהבתי בו גם אחר כך, אלא פשוט קרקרנו לנו מעט (או לא כל כך מעט) והכרנו לנו.
בשלושה ימים קצרים מאוד הספקתי להכיר נסיך מקסים ולגלות שעדיין קיימים נסיכים כאוות נפשי הממלאים את שאיפותיי ותקוותיי לנסיך שיבוא וימשוך אותי מהשלולית המסריחה הזאת ויבנה יחד איתי ארמון. או אפילו צריף עץ קטן וצנוע.
לא שמרתי את הפרטים שלו, ולא ניסיתי לשמור על קשר, מפני שידעתי שאם נועדנו זה לזו עוד אפגוש אותו, אך כרגע זה לא הזמן המתאים.
לאותו נסיך - רציתי רק לומר לך תודה. גם אם אתה לא יודע זאת (ומן הסתם אתה לא יודע זאת), הכנסת לי כמה רגעי אור ושמחה בימים השחורים ומלאי הבוץ שעברו עליי. אז שוב, תודה. וכן, אני מקווה לפגוש אותך שוב אי־פעם.
תודה, אני.