כאב לי לקרוא את טורו של עמיתי קלמן ליבסקינד בשבוע שעבר. למי שהחמיץ: ליבסקינד סקר מקרים שבהם היגרו מישראל מי שמילאו תפקידים בשורה של ארגוני שמאל. המסקנה שלו הייתה שרק הזהות היהודית, במובנה הדתי, היא שקושרת אדם לארץ ישראל בקשר שלא יופר לעולם.

לא רק עם המסקנה יש לי בעיה, אלא גם עם שיטת "המחקר" שהניבה את הממצאים המרשיעים נגד היהדות החילונית־שמאלנית. שהרי כל מי שביקר אי־פעם בארצות הברית, למשל, ארץ הבחירה של רוב המהגרים, יודע שרבים ממי שנטשו את המעשה הציוני כדי לחולל סביב עגל הזהב, אינם מגיעים משורות מרצ, אפילו לא ממפלגת העבודה ואללי, אף לא ממפלגות כמו תקווה חדשה, יש עתיד או כחול לבן. די בסיבוב קצר במעוזי "היורדים" כדי לשמוע דווקא מניפסטים ימניים בכל הקשור למדינת היהודים ולעתידה. להתרשמותי, שמבוססת על תצפית רוחב, חלק גדול מהיושבים במיאמי ולוס אנג'לס הוא מסורתי, אפילו דתי.

אבל יש גם חלק שעליו אני מסכים עם ליבסקינד: בשולי המחנה המכונה "שמאל", יש תופעות של פוסט־ציונות, כלומר של קידוש ערכים הומניים־אוניברסליים־ליברליים והעמדתם בראש סדר העדיפויות. תחילה הערך הלאומי, בניסיון להשפיע מבפנים, אך משזה לא צלח, היו מי שבחרו בדת הפרוגרסיבית ונטשו את ארצם ואת עמם.

נער הייתי וגם בגרתי, ולמדתי שהבחירות הפרטיות של אנשים משקפות לרוב את נסיבות חייהם: אחד מהגר בעקבות עבודה, שני בעקבות האהבה. מעטים עושים זאת "מחוסר אמונה". אבל אני נוטה להסכים שבקרב גופי שמאל מסוימים חל בשנים האחרונות בלבול שגרם לזניחת הציונות.

כשקמה שלום עכשיו, כתולדה של "מכתב הקצינים" למנחם בגין (ומורשת "מכתב השמיניסטים" לגולדה), לא נחשדו צלי רשף או עמרי פדן בחוסר מחויבות לרעיון הציוני. אפילו כשראיתי בעיניי, תוך כדי שירות צבאי קרבי, איך חלק מחבריי מצטרפים להתארגנויות שהיוו לימים את הבסיס לשוברים שתיקה, לא חשבתי לרגע שהם מחויבים לארצם פחות ממני - שהרי הם זחלו איתי על קוצים בטירונות, שכבו רגל אל רגל במארבי כוכב בלבנון והתגעגעו הביתה ממש כמוני. אלא שעם השנים הפכו הארגונים הללו למוסדות ופעיליהם הפכו ממתנדבים אידיאליסטים לעובדים בשכר, כאשר התקציב לפעילותם מגיע ברובו ממקורות בחו"ל, שאין להם זיקה ציונית.

מטבע הדברים, בעלי המאה הם גורמים שיש לרצות - וכך הפכו חלק מארגוני השמאל מאידיאליסטים שמנסים לתקן את החברה בישראל למוציאי דיבתה בעמים. בעיניי התהליך הזה אינו פוליטי אלא כלכלי גרידא. הרי גם עסקני ההסתדרות לבני הציפורניים היו במקור מנהיגי פועלים, לפני שהפכו למי שעסקנותם־אומנותם. חבר כנסת כמו דוד אמסלם, למשל, שמרבה לטעון בשם הימין המזרחי, מזכיר יותר עסקן מפא"יניקי מאשר "פנתר" כמו צ'רלי ביטון או סעדיה מרציאנו.

בחזרה אל פעילי השמאל. ליבסקינד טוען שאצל חלקם חל בלבול מצער בין יריב לאויב. כאן נדרש הסבר קצר: ביני לבין המתנחל מקריית ארבע, למשל, פעורה תהום אידיאולוגית - מנושאי ביטחון ועד ליחסי דת ומדינה. אבל לדידי הוא אחי האובד ולא חלילה אויבי. אני מסכים עם ליבסקינד שהבלבול הזה אופייני יותר לשולי מחנה השמאל, אבל האין הוא חוטא באותו החטא כאשר הוא מנסה להטיל דופי בציבור שמחויב למדינת ישראל ולערכי הליבה שלה (שהרי לא הדוגמאות הפרטיות שדגם בטורו מעניינות אותו, אלא השלכתן על הכלל). האם לא מתקוממים - ובצדק! - דווקא המתיישבים ביו"ש כאשר צובעים את כולם בצבעי ארגון הטרור תג מחיר?

הזהות היהודית שלי שואבת את כוחה דווקא מהישיבה בארץ ישראל: משפחתי היגרה לכאן, בחלקים, מאז המאה ה־16, דרך ראשית המאה ה־19 (הרבה לפני הציונות), ואחרון אבותיי הישירים הציג את כף רגלו על אדמת ארץ הקודש אי־שם לאחר פרעות קישינב, בראשית המאה ה־20. כלומר, בניגוד לאילנות של קק"ל, עץ זית הנני. אין ספק כי האמונה הדתית של אבות אבותיי היא מקור הזיקה לארצם־ארצי, אבל הם העבירו את השרביט אליי. ואני, יהודי חילוני, מחויב לארץ ישראל הרבה יותר מאשר לפרשנות הדתית־לאומית לתורת ישראל.

משום כך, אחרי שאלחם שכם אל שכם עם אחי היהודי־דתי נגד המבקשים להשמידנו מבחוץ, אאבק מולו על הזהות הדתית שהוא מבקש לאכוף עליי, במאבק שדחק מכאן כמה מחבריי שחשו נרדפים עד כדי כך שטעו לחשוב שבן דמותם הלונדוני או הניו יורקי קרוב אליהם יותר מאשר יהודי דתי מהמחנה הלאומי.

קלמן אחי, לא בקלות תיפטר ממני. ואם יורשה לאפיקורס כמוני לכוון לרפרנס הלכתי, אזכיר שאפילו על הרמב"ם נאמר שלא כלל את מצוות יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג מצוות, לא מפני שהיא למטה מהן, אלא דווקא מפני שהיא גדולה מהן. ואם כך הדבר, ייתכן שמא שלא מדעת עוד יתברר, ר"ל, שאני יהודי גדול יותר ממי שחי בניו יורק, מתהדר בציצית וכיפה, מקדש את השבת - ומגיע לישראל לעת בחירות כדי לתמוך באחת ממפלגות הימין.