גפן שלי

גפן שלי, הבית כבר נקי, אמא ורוני, המנקה שמנסה ללמד אותך מילים בהודית, עבדו שעות נוספות הפעם. הוא על הניקיון, ואמא על הסדר והארגון. הוצאתי את כל הבגדים מהשידה והארון שלך, התיישבתי על הרצפה והתחלתי למיין. כל כך הרבה בגדים עם כל כך הרבה צורות וצבעים.

אמא קצת משוגעת והיא מודעת לזה, עוד כשהיית בבטן שלה היא כבר נכנסה לכל אתר אינטרנט אפשרי והזמינה לך בגדים יפים, מלמלות, גרביונים, פפיונים, טולים כאלו מצחיקים, אבל כשבאת לעולם והביטה בך, אמרה לעצמה שאין סיכוי שהיא נותנת לך להתענות בתוך הדברים האלו ומיד נכנסת לתוך חליפות נוחות כאלו, שאפשר לשחק בהן ולישון בהן. עכשיו כל מה שהוזמן אז, נכנס לתוך שקיות יחד עם צעצועים שבהם את כבר לא מתעניינת ועוד מעט תבוא ההיא שאוספת תרומות ותיקח את זה לתינוקת יפה אחרת שצריכה את זה.

גפן שלי, אני יושבת בחדר שלך עכשיו, שומעת את רעש השואב של רוני וכותבת לך. השבוע, ביום שלישי, היית בת שנה, ומחר יבואו כולם ויחגגו לך. אין לך מושג מה הולך לקרות מחר, אבל כשתראי אותם, נכנסים זה אחר זה ובידיהם מתנות גדולות ועל פניהם חיוך, תשמחי לקראתם, אמא הזמינה רק אנשים שאת מכירה, אוהבת ובטוחה בחברתם. יהיו בערך עשרה מבוגרים וקצת יותר ילדים.

מחר, בשעה שמונה וחצי תגיע הבלונאית ותצבע לנו את כל הבית בבלונים אדומים בצורת תות. אחריה, בשעה תשע, תגיע האופה, שהכינה לך עוגה מדהימה (בלי בצק סוכר, זה איכסה) עם תמונה של הספר האהוב עלייך, “האריה שאהב תות" של תרצה אתר. איתה גם תגיע סבתא, שבטח כל הלילה תעמוד במטבח ותכין פריקסה, פשטידות, סלטים ועוד דברים טובים לאורחים שיבואו. עוד לפני שתצעק על אמא למה השולחן לא גדול כמו שהיא ביקשה, היא תניח את כל הסלים ואת תזחלי אליה במהירות ותמלמלי “טאטא! טאטא!". מכל האורחים, אותה את הכי אוהבת.

בעשר, אבא יגיע, אהובך. האבא הכי טוב שיכולתי לבקש לך. הוא יביא איתו כיסאות כתר ויעזור לאמא לפזר אותם בבית. בין לבין את תנשקי אותו בפה פתוח, כי את מסונוורת כשאת רואה אותו, והוא שוב ידמע, כמו בכל פעם שאת עושה את זה. זו ההזדמנות לספר לך, גפן, כמה זכית, ואולי את כבר יודעת, איך בכל פעם, לפני שהוא בא לקחת אותך אליו, הוא מכין לבדו פירה, שניצל, אורז או קציצות רכות, מציע לך את המיטה בסדין צבעוני, פורש את הספרים והצעצועים על השטיחים הרכים שהזמין במיוחד בשבילך וסופר את הדקות עד שתראי את הכל ותמחאי לו כפיים באושר. גם הוא יהיה ביום ההולדת שלך (אבל תתייחסי גם לאמא, טוב? כי אם לא, בשנה הבאה אמא תחגוג לך עם עוגת בית יבשה וחבילת ביסלי פתוחה).

באחת עשרה יגיעו שתי מפעילות. לא אחת, שתיים! וגם אותן את מכירה. לפני ארבעה חודשים, כשהיית רק בת שמונה חודשים, אמא נתקלה במקרה במודעה על שתי נשים שמציגות תיאטרון בובות באיזה פארק בראשון לציון. מיד קניתי כרטיסים, גם כשכולם אמרו לי שאת עוד קטנה בשביל זה. אבא הגיע איתנו, ישבת עליו, שם על הדשא, בין כל הילדים הקטנים, ואני ישבתי צמוד אליכם עם חבילת במבה ביד. אני זוכרת שכשהתחילה ההצגה לא מצמצת, היית כל כך מרותקת, עד שגם את הבמבה לא רצית, אני ואבא אכלנו אותה בעוד אנחנו ממלמלים איזו ילדה חכמה יצאה לנו.

מיד אחר כך אמא טלפנה אל שתי הבנות הללו (בייביתרון, כך הן נקראות) ושריינה אותן ליום ההולדת שלך. לפני כמה ימים הן שאלו אותי בטלפון אילו שירים את הכי אוהבת, כדי שישירו לך תוך כדי ההופעה. סיפרתי להם על “לדוד משה הייתה חווה", “עשר אצבעות לי יש", “ידיים למעלה, על הראש" ו"אמא יקרה לי, יקרה". את האחרון את לא מכירה, אבל מה אכפת לך? תני גם לי ליהנות קצת ולתת מבט מתנשא על האורחים.

גפן אהובת לבי, את יודעת כמה עברנו בשנה הזו אני ואת. אני גיליתי את העולם מחדש, והוא שונה מכל מה שאי־פעם חשבתי עליו, ואת גילית אותו לראשונה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראית שמש, את הסנוור והמצמוץ בעינייך ומיד אחר כך שוב פקחת אותן ושוב ניסית לדלות את קרניה, אני זוכרת איך מיד הרמתי את ראשי וניסיתי גם אני להביט בה בעיניים פקוחות, הסתנוורתי וחייכתי, חדוות הפעם הראשונה. אני זוכרת את הזחילה הראשונה שלך, הנחתי צרור מפתחות מולך וביד אחת, בזחילת גחון, משכת את כולך לכיוון הצרור, נראית כמו חייל באיזה מארב, ואני ואבא כל כך צחקנו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טעמת שוקולד, את האור בעינייך. וגם את הפעם שבה טעמת לימון, הפעם שבה הכנתי לך תבשיל ביתי ונופפת בידייך כשנגמר האוכל בצלחת כמבקשת עוד, אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה עמדתי מול הסירים ואמרתי בטבעיות מוחלטת את המשפט שאמרה סבתא רבתא שלי לסבתי, שאמרה לאמי, שאמרה לי: “הנה הנה, חיים של אמא, בשביל מי בישלתי? הכל בשבילך".

אני זוכרת את הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שראית אותי בוכה. זה היה מהתרגשות, גפן, לאמא אין עצב, איך יכול להיות לה עצב כשיש לה אותך? מנש הכלב ליקק לי את הפנים, ואת קפצת עליי והשמעת קולות מוזרים כמנסה להצחיק, למעשה, הצלחת. והיו גם הלילות האכזריים עם הגזים שהרגילו את המעיים לעבוד, עם השיניים שהעלו לך את החום כל כך גבוה עד שנסענו שתינו באמבולנס אל בית החולים (וגם שם, באמבולנס, רגע אחרי שפרכסת, ניפח הפרמדיק כפפת גומי והוציא ממנה בבת אחת את האוויר. צחוקך המתגלגל בשלוש לפנות בוקר עשה

גפן שלי ושל אבא, אנחנו כל כך גאים בך, את תינוקת שכמעט לא בוכה, רק אם ממש ממש כואב או מציק, את מתעוררת מחויכת, נעמדת במיטה ומלמלת לעצמך הברות. את אוכלת דברים טעימים ומנסה להאכיל את זה שמאכיל אותך, את מניחה ראש על חזו של אדם שאת אוהבת ובלי לדעת או בלי כוונה תחילה מטעינה אותו באלף אחוז של אנרגיה.

את חכמה כל כך, אוהבת ספרים, שירים (טוב נו, גם קצת טלוויזיה), בובות שנותנות לך נשיקות ונסיעות עם סיפוריה של אמא ברקע. מה תרצי שאספר לך, גפן? הרי את סיפוריי הרגילים אני מנגישה ושולחת להמונים, חינם אין כסף, אבל את הטובים ביותר, אלו שנמצאים בכספת הלב והדמיון, את מקבלת, בכל מקלחת, בכל החתלה, בכל נסיעה, בכל חולי ובכל שמחה.

פבלו פיקאסו כתב פעם: “כל מה שאתה יכול לדמיין - אמיתי". אז דמייני, גפן, דמייני שהעולם הזה טוב, שאין בו כאב, שהוא לונה פארק גדול ועל ידך צמיד זהב שיכול להעלות אותך אל כל המתקנים. דמייני שחייך יהיו רוויים בשמחות גדולות וקטנות. דמייני שגם האנשים הרעים שתפגשי, טובים בלבם ורק לא יודעים לתקשר כראוי, דמייני שיהיה לך שפע, מהכל, אוכל במקרר, בית גדול, מיטה חמה, בגדים יפים, צעצועים אין ספור, דמייני שהפרחים מחייכים אלייך, מרבדי הדשא הגדולים פרושים רק בפנייך, החיות נוהמות את שמך, והשמש מסנוורת אותך, רק כי ככה היא יודעת ללטף.להם את כל המשמרת. לא אני אמרתי, הם אמרו).

גפן שלי, אני כל כך מחכה למחר, שתשבי במרכז המעגל, מוקפת, אהובה, מחובקת ויפה כל כך בשמלה שרכשתי לך, תמחאי כפיים ותראי כמה אהובה את. מזל טוב, תינוקת שלנו, את בת שנה. ותודה, גפן, תודה לך על הכל ובעיקר, על ילדותי השנייה.