האמריקאים זוכרים היטב את הכתם השחור הגדול המוטל על ההיסטוריה שלה; הוא אינו יורד בכביסה ואינו דוהה. מלחמת האזרחים מקובעת בתודעה האמריקאית כרימון יד חי שנצרתו נשלפה. אמריקה גאה בגיבורי מלחמותיה. גם במלחמות עצמן היא גאה. בשם האתוס המערבוני הזה שולח ג'ו ביידן אלפי חיילים לחזק את נאט"ו מול רעם תופי המלחמה של פוטין.
היה אפשר להנמיך את הלהבות ולא לגרור את הצאר למקום שעברו בקג"ב מעוור אותו וצובע את עיניו באדום, אבל ביידן (“אלוהים, שמור על חיילינו") הוא נשיא אמריקאי נוסף שאצבע הדק עצבנית גוברת על שיקול הדעת שלו. רק באוגוסט יצא בשן ועין מאפגניסטן, שיכלה גם לסובייטים. פעם בכמה עשרות שנים זקוקה אמריקה למלחמה; לא חשוב איפה.
אלה ימים אלימים, מלאים בגילויי גזענות והתקוממות מעוררי דאגה באמריקה. האינסטינקט הטבעי המתסיס את הדנ"א הוא לטהר את הדרום האדום מכיסי התנגדות. הצפון תמיד התנשא על אחיו מהדרום, ומה שהם יודעים כבר עתה על ה־6 בינואר בשנה שעברה, מעורר חשש גדול לקראת בחירות אמצע הקדנציה. מעולם לא היה באמריקה נשק רב ומגוון כל כך בידיים פרטיות. הנשק האוטומטי במערכה הראשונה מאיים לירות בסוף המחזה.
מלחמת האזרחים (1861־1865) גבתה 620 אלף חיילים, המספר הגבוה ביותר של אמריקאים שנהרגו במלחמה. בלבה עימות אידיאולוגי בתופעת העבדות (4 מיליון עבדים שחורים היו באמריקה בשנת 1860), שבסופו פרש הדרום מהאיחוד והכריז על עצמאות ומלחמה. היה צריך משפטן נחוש, עיקש ואמיץ כאברהם לינקולן לשים את העבדות בראש מעייניו כנשיא ולטפל בה, כולל ההכרה שהעימות יידרדר למלחמה.
אמריקה מכוסה בבתי עלמין של חללי מלחמת האזרחים. לפעמים הם קבורים בערבוביה, דרום וצפון יחד. לפעמים הצליחו מפקדי החללים לשלוח את המתים הביתה, לקבורה בידי הוריהם. דווקא משום שחלק מהנפש האמריקאית עורג להווי ולסגנון של מלחמת האזרחים, הם נראים רע מאוד במראה השבורה שבה הם ניבטים. העבדות איננה עוד, לפחות לא במתכונתה החוקית, אבל אמריקה נלחמת עדיין על אותם נושאים מדממים ומפלגים: גזענות, יחס מפלה לשחורים ומיעוטים אחרים, מעשי לינץ' והצתת כנסיות בדרום ואנטישמיות.
ג'ושוע לורנס צ'מברליין היה מורה בעיירת הולדתו, ברואר (Brewer), מיין. מדינה של יאנקים מובהקים, אנשים פרטיים, לקוניים, עצורים ומחושבים, שאופיים משקף את סגנון חייהם המאתגר בחורפים ארוכים וקשים. לורנס צ'מברליין היה מהזן הפטריוטי, האידיאולוגי והמתנדב. זה שמאמין שאינו רשאי להניח לאחרים לעשות את העבודה השחורה במקומו. עם שניים מאחיו התנדב לורנס המורה ממיין ואחד האינטלקטואלים החשובים במדינה לצבא הצפון. הוא היה נשוי ואב לילדים קטנים.
בביתו התגורר המשורר האמריקאי הגדול הנרי לונגפלו. אורחת קבועה אחרת בבית צ'מברליין הייתה הארייט ביצ'ר סטואו, שהכריזה ערב אחד שהיא כותבת סיפור על עבדות בקנטקי וביקשה את תגובת הנוכחים. שמו הזמני של הספר היה “החיים במחיצת הנחותים". במהלך מספר סופי שבוע הקריאה ביצ'ר סטואו מכתב היד שלה לבני צ'מברליין ושוחחה עליו. איש לא יכול היה לנחש שבעת סיום הכתיבה ייקרא הספר “אוהל הדוד תום" ויהפוך לאחד מגדולי רבי־המכר של כל הזמנים.
“הדרום עלב בדגלה של האומה", כתב צ'מברליין, “כבודו וסמכותו של האיחוד נפגעו בפומבי ובמלחמה מרה. לבסוף הבין הצפון את הכוונה וההיקף של המרד. האומה התעוררה לסכנת השעה ולחובה שהביאה... המלחמה הזאת, כה יקרה בדם ובכסף, לא תגיע לסיומה עד אשר אנשי הצפון יהיו מוכנים לעזוב את משרותיהם וחייהם הטובים, להקריב את האינטרסים האישיים שלהם, להציל את ארצנו ממבוכה ולהגן על האומה מפני בוגדנות".
הדבר הראשון שעשה לינקולן אחרי שהחליט לעקור את העבדות מהדרום, היה לשלוח נציגים לקולונל בשם רוברט אי. לי ולהציע לו לעמוד בראש צבא האיחוד (הצפון). בוגר ווסט פוינט, השני בכיתתו, חייל מקצועי שרוב הקריירה הצבאית שלו עסק בבניית תשתיות עד שהצטרף למפקד הנערץ עליו ווינפרד סקוט במלחמת מקסיקו, לא נזקק לי ליותר ממשך הפגישה עצמה כדי להשיב לשליחי הנשיא בשלילה. לי היה בין הראשונים שהבינו שנחישותו של לינקולן תוביל למלחמת אזרחים “שתימשך עשר שנים ותהיה אכזרית ביותר".
חייו הובילו לרגע שבו מפקדו העליון מציע לו לעמוד בראש הצבא, אבל רוברט אי. לי היה איש וירג'יניה ונצר למשפחה בעלת זכויות. איך שלא הביט בזה, הבין לי שנאמנותו הראשונה היא לווירג'יניה ובה מקומו. את ההחלטה הקשה חלק עם ידידו הגנרל סקוט, שהמליץ לו להתפטר מהצבא טרם שיפטרו אותו, ולחכות להצעה דומה מטעם צבא הדרום. בווירג'יניה היו יותר עבדים מאשר בכל מקום בעולם חוץ מקובה, ועדיין לא מיהרה וירג'יניה להצטרף לאיחוד הדרומי. הפוליטיקאים בריצ'מונד הבינו כי שימור העבדות כערך מוסרי עליון הוא מסר רעוע ביותר להקים עליו מהפכה.
“ה־20 ממיין", היחידה שהוקמה ואליה התנדבו האחים צ'מברליין, הוקמה ב־29 באוגוסט 1862 ופורקה ב־16 ביולי 1865. בשיאה היו בה 1,621 לוחמים. 147 מהם נהרגו במלחמה. 15 שבויי מלחמה. 381 פצועים. 146 מתו ממחלות. היחידה השתתפה ברוב הקרבות המכריעים והגורליים במלחמה. קרב האש הראשון שבו השתתפה ה־20 היה באנטיטם, הנחשב לקטלני ביותר במלחמה. ה־20 נשלחה לזנב ביחידות דרומיות נסוגות והחליפה איתם מטחי יריות בודדים. בקרב הראשון שלו ישב צ'מברליין זקוף תחת אש על סוס באמצע נהר שוצף ועודד את פקודיו לחצות אותו. הוא נשאר במים עד שהסוס שעליו רכב נורה בראשו. זה היה הסוס הראשון משישה שנורו מתחתיו במהלך המלחמה.
צ'מברליין נהנה מאהדת חייליו. “סגן המפקד שלנו הוא אחד האנשים הטובים אי־פעם", הכריז טוראי אחד ואחר הוסיף, “הוא חדור צבאיות, אמיץ לב אך רגיש ומתחשב ומתייחס לאנשים כאל אנשים ולא ככלבים".
ביתו של צ'מברליין בעיירה ברנסוויק, Potter street ,2 שופץ על ידי עמותה מקומית המקדמת את פועלו כמורה, מפקד ופוליטיקאי. הבית הוסב למוזיאון בסגנון השגור שבו מבקשים האוצרים לעצור את הזמן מלכת באמצעות מסמורם לרצפת העץ ולקירות של הרהיטים והחפצים שליהקו את חייו של צ'מברליין וזרקו פנימה את מדיו, כלי הנשק ששימשו אותו, המדליות שהוענקו לו, צילומים ומפות של הקרבות שבהם השתתף.
המבקרים נלקחים למסע ארוך ומייגע בשתי קומותיו. על הקירות תלויים קטעים מכתבי צ'מברליין, שסיגל לעצמו סגנון כתיבה מתלהם: “רומחים לוהבים ודגלי יחידה מוכתמים בדם וחרוכים באש. טורים של עשן מיתמר וחרבות שלופות, כולם מצביעים ומורים קדימה! מי ימות מוות מכובד יותר או יחלום על קבורה זוהרת יותר? מתים בשירות כבוד האומה ונישאים לקבורה על גבי הזוהר המטאורי של ביתם הצפוני!".
במובנים רבים התחדש הדיון במלחמת האזרחים בעקבות טרילוגיה על המלחמה שכתבו בשנות ה־70 מייקל וג'ף שהארה, אב ובנו. הטרילוגיה שימשה מסד לשלוש מיני־סדרות שהופקו עבור TNT בתחילת שנות ה־90. “גטיסברג", “אלוהים וגנרלים" ו"אנדרסונוויל" (בית הכלא הנודע לשמצה מהמלחמה) הם “שורשים" של הלבנים, ובשני הראשונים מופיע לורנס צ'מברליין, שאותו מגלם ג'ף דניאלס נעים הסבר וההליכות. את רוברט אי. לי מגלמים, בשתי סדרות שונות, מרטין שין ורוברט דובאל, הטוען לקרבת משפחה לרוברט אי. לי.
דווייט אייזנהאואר, מפקד כוחות בנות הברית במלחמת העולם השנייה והנשיא בשנות ה־50, שהעריץ את מנהיגותו של הגנרל לי, לקח את פילדמרשל מונטגומרי לביקור בשדה הקרב בגטיסברג, פנסילבניה, כישלונו הצבאי הגדול ביותר של לי ונקודת מפנה במלחמה. השניים השקיפו על האתר שבו התנהלה התקפתו הישירה על הגבעה של גנרל פיקט (Pickett's Charge) והשתוממו על ההחלטה להסתער על הגבעה חזיתית במקום לאגף אותה. “לי כל כך כעס על מיד (המפקד הצפוני - ר"מ) שאני משוכנע שהיה מוכן להכות אותו בלבנה", אמר אייזנהאואר".
בנטיית לבו שעמדה לו בהמשך חייו, רצה רוברט לי לשחרר את העבדים שירש כנדוניה עם אחוזתה של אשתו מרי קסטיס. אבל האחוזה פשטה רגל והתפרקה, ואת העבדים היה צריך לשחרר עם שכר הוגן, כסף שלא היה מצוי בידי לי. המטעים היו בחובות כבדים, ולי היה מטופל בעבדים נטולי מוטיבציה לכופף את גבם כדי לקטוף כותנה וטבק. בניגוד לחיילים צייתנים שעליהם פקד כל חייו, גילה לי שעבדיו לא מילאו את פקודותיו. את העבדים שברחו לכדו בשירות לי מקצוענים שתפסו את הבורחים והלקו אותם. אחד מעבדיו בריצ'מונד כינה את לי “האיש הנורא ביותר שהכרתי".
החמה המהירה והשקטה שאפיינה אותו הפכה אותו במהלך המלחמה למפקד הבולט ביותר שהתעקש ללכוד את הנפקדים והעריקים שנמלטו לבתיהם, להעמיד אותם למשפט צבאי בסדר דין מקוצר ולהוציא אותם להורג לעיני כמה שיותר מחייליו. יומיים אחרי שסירב להצעתו של לינקולן והתפטר מהצבא, התייצב לי אצל ההנהגה הפוליטית בריצ'מונד שהטילה עליו את הפיקוד על צבא וירג'יניה.
האומה שנצרפה באש מהפכנית, גירשה את הבריטים, נולדה ככור היתוך לפליטים והפכה לדמוקרטיה הגדולה בעולם, נכנסה ב־1861 למלחמת אחים, העמידה איש נגד אחיו והייתה המלחמה הקשה ביותר שבה לחמו אמריקאים. מלחמה שבה ביום קרבות אחד נשארו בשדה הקרב 20 אלף חללים משני הצדדים ועשרות אלפי פצועים, חלקם קטועי גפיים. מלחמה אטית, לא החלטית, שנגררה ונמשכה גם משום ההיסוס שליווה בתחילתה את החובה הקשה להרוג את האויב שהוא אחיך. מלחמה שהתנהלה בפעולות איגוף קטנות, לכבוש שדה חיטה יום אחד ולאבד אותו למחרת.
ב־1 ביולי 1863 נערכו צבאות הצפון והדרום לאחד הקרבות המכריעים והגורליים במלחמה. שני הצדדים הבינו שזה קרב יוקרה מורלי והשליכו לתוכו כמות בלתי סבירה של חיילים. היו מי שספרו 15 גופות חיילים מונחות על פיסת אדמה בגודל של 2 מטרים רבועים. 10,500 מורדים הסתערו על הגבעה בגל הראשון ו־5,675 מהם נהרגו. אבות מצאו את בניהם מוטלים מתים בסבך. סך הכל נהרגו בקרב גטיסברג 28 אלף חיילים דרומיים. יותר משליש מצבאו של לי.
מזועזעים מהמחיר הכבד ששילמו, 23 אלף מחיילי הצפון נהרגו בקרב, שכחו כוחות הצפון לזנב בלי, ללכוד אותו על גדות הפוטומק ולחסל את צבאו. לינקולן רתח על מפקדיו שהחמיצו את ההזדמנות להכריע את גורל המלחמה. יומיים לפני הקרב קיבלו חיילי ה־20 חיסון נגד אבעבועות. כנראה שהחיסון היה מקולקל, שכן חיילי היחידה חלו ונפלו למשכב. שלושה מחייליה מתו ושלושה תריסרים אחרים נשלחו למיין עד שיחלימו וישובו לאיתנם. שלושת האחים צ'מברליין רכבו יחדיו. פגז נחת סמוך אליהם והתפוצץ. צ'מברליין הבין את גודל הסכנה ואמר לאחיו: “זה לא מוצא חן בעיניי. עוד פגז קרוב כזה יעשה את חייה של אמנו לקשים ביותר". את אחיו ג'ון שלח לראש הטור ואת אחיו טום לסופו, לטפל בפצועים.
על ראש גבעה סתמית בפנסילבניה בשם Little Round Top היה צ'מברליין הכל חוץ מאשר מוכן לקרב הגדול. הוא היה חלש מפציעה קודמת וסבל מחום. הייתה לו סיבה טובה להסס, אבל כהרגלו הוא גייס נחישות לפקד על חייליו. פקודותיו סיפקו מעט תובנה או נחמה. מפקדו הישיר הורה לצ'מברליין: “אחוז בגבעה בכל מחיר". מימינו, נסתרים מהעין, היו שלושה גדודים נוספים מהחטיבה. משמאלו, גבעה מיוערת ומסולעת. האגף השמאלי שלו היה חשוף ופרוץ להסתערות האויב. החיילים בנו לעצמם מחסות לא אפקטיביים מענפים יבשים. טרם שגמרו להציב אותם, החלו כדורים שורקים סביבם.
בניגוד לכל היגיון צבאי ובהחלטה מוזרה שלא תאמה את התכסיסנות שיוחסה לו, תקפו כוחות המורדים של לי את קו ההגנה הצפוני על הגבעה בהתקפה חזיתית. צ'מברליין פקד על אנשיו “לסרב להתקפה", כלומר להדוף אותה. מה שהתפתח במשך שלושת ימי הלחימה, היה קרב שאליו הושלכו כמויות בלתי סבירות של לוחמים שנקצרו בהמוניהם. שעה שאנשיו נפלו סביבו, התהלך צ'מברליין תחת אש כבדה כשהוא מפקד אישית על כל עמדה נידחת של חייליו.
גבוה ובולט במדיו המהודרים, היה צ'מברליין מטרה נוחה. אחד מחיילי הדרום מאלבמה זיהה אותו וירה עליו, אבל את הכדור שהיה מיועד לו ספג חייל שסוכך על צ'מברליין בגופו. שני כדורים אחרים פגעו בו. אחד בכף רגלו והשני נהדף מהנדן של חרבו.
למרות פציעתו המשיך צ'מברליין להילחם והגן על הגבעה. “הלוך ושוב לאורך קו ההגנה", תיאר אחד מחייליו, “עם מילת עידוד או אזהרה, גבר שקט שחזותו השלווה הסתירה את האש היוקדת בחזהו של לוחם עם לב של ברזל, שללא רקע וידע הפגין אומץ נדיר תחת אש, אלתר ותיקן עמדות ותמך בגדוד בשעות הקשות ביותר". חייליו ירו 30 אלף כדורים באותו יום. “דם נקווה על הסלעים הקעורים בשלוליות גדולות". צ'מברליין סיפר כי “הלוחמים משני הצבאות התערבבו זה בזה, כמו גלים המתנפצים על החוף. לפעמים הקיפו אותי יותר חיילי אויב מאשר חייליי". כאשר החיילים היו קרובים מדי לירות איש באחיו, הורה צ'מברליין לחבר כידונים, אבל הקרב לא היה נתון יותר לשליטת מפקדיו ולקח חיים ומוות משלו.
הצדדים נלחמו בחרבות, באקדחים, בידיים. החיילים נפלו מתים ופצועים זה על זה. גלי ההתקפה נהדפו פעם אחר פעם. דבר אחד ברור: אלמלא ה־20 ממיין וצ'מברליין בראשה וקרב ההתאבדות הנדיר שניהלו מול כוחות עודפים, היה לי מנצח בגטיסברג ומעביר את הלוחמה למדינות הצפון. קשה להעריך את תוצאות מלחמת האזרחים על רקע התרחיש הזה.
לי נחשב כמשיח ומי שיכול להעניק לדרום את הניצחון המיוחל. הוא לא חשש שהמשימה גדולה למידתו. בדרום נישבו בעניינו רוחות קרות וחמות. יש מי שהעריצו את האדמה שעליה פסע סוסו הגדול טרוולר, ויש מי שלא התרשמו מאישיותו של הגנרל ויכולתו הצבאית. לי היה מאמין אדוק שהתפלל בדבקות והיה משוכנע שנועד לעמוד בראש הצבא שינצח במלחמה הארורה.
שבועיים לפני פרוץ המלחמה נטשה אותו אחת מבנותיו והצטרפה לצפון. שלושת בניו התגייסו לצבא הדרום. צבא הצפון כבש את וירג'יניה וגירש את רעייתו מאחוזת המשפחה. את מררתה היא שפכה על בעלה. במהלך המלחמה מתו שניים מנכדיו שאותם לא ראה מעולם, ובתו אנה ממחלה.
עם פרוץ המלחמה היו שערו וזקנו של בובי לי, כך כונה בפי חייליו, שחורים. שישה חודשים לאחר מכן הלבין המפקד בן ה־56 לחלוטין ונראה כקשיש שב שיער שגם בני משפחתו התקשו לזהות בעיתון. מהלכיו הראשונים כמפקד עליון היו בהולים, מבולבלים ולא מתוכננים כיאות. ההנהגה האזרחית בריצ'מונד תהתה אם הגנרל הדגול מסוגל לקחת יוזמה ולעבור להתקפה. ב־1863 נמצאו שני הצבאות בעמדות זהות.
למרות התנגדות עזה העביר לינקולן בבית הנבחרים את תקנת האמנציפציה, שחרר את כל השחורים מעבדות וחידד את מטרות המלחמה.
מצב רוחו של לי הפך קודר ועכור. חייליו למדו לזהות את פרץ הכעס הבא שלו על פי טיקים שפיתח בעורפו ובאוזניו. הוא עלב במפקדים ששירתו תחתיו וטפל עליהם את שגיאותיו. אין ספק שבחורף 63' לקה לי בהתקף לב קשה שלא אובחן בזמן וסימן את התחלת הידרדרות בריאותו. בתום לחימה בת שישה שבועות באביב 1864, עם הגנרל יוליסס גרנט מזנב בלי על פני וירג'יניה, היו לשני הצבאות 100 אלף חללים ופצועים. גפיים קטועות נקברו בבתי קברות זמניים.
בהחלטה מרושעת הורה לינקולן להפוך את אחוזתו של רוברט אי. לי לבית קברות גדול ולקבור את המתים סמוך ככל האפשר לגינתה של מרי קסטיס.
ב־9 באפריל 1865, בבית קטן באפומטוקס, בא רוברט לי לחתום על כתב הכניעה בפני ידידו, מפקד צבא הצפון יוליסס ס. גרנט. לינקולן היה נחוש אך הוגן. הדרום לא חתם על כניעה מבישה אלא על שבועה מחדש לשוב לאיחוד ושמירה על החוקה, כולל החוק לביטול העבדות. ועדיין זו הייתה גלולה מרה לבלוע. הדרום היה הרוס עד היסוד. כלכלתו משותקת והתוכנית לשיקומו (reconstruction) טרם הונחה על השולחן. לאות הכרה בתרומתו של צ'מברליין לניצחון, בחר בו גרנט לפקד על החיילים שהשגיחו על טקס הכניעה.
רכוב על סוסו השישי, מרשים בחזותו וביציבתו באוכף, השגיח צ'מברליין על הטקס ובסופו שב הביתה. הוא היה עדיין צעיר יחסית כאשר התמנה לדיקן של הקולג' בבודין.
הוא שירת ארבע קדנציות כמושל מיין ומת בפורטלנד בגיל 85 ב־1914 מפצעים שנפצע במלחמה. רוברט לי חזר לווירג'יניה ועמד בראש בית ספר שנהרס במלחמה בשם וושינגטון קולג'. ביום שבו נכנס לתפקידו נשבע לי אמונים לחוקה האמריקאית ולהיות חבר נאמן באיחוד. מלחמת האזרחים נותרה האירוע המביש והמיותר ביותר בתולדות אמריקה.