רון שלי,
והנה שוב מגיע התאריך שאתה לא אוהב, יום הולדת. לא מבינה למה אתה נמנע מלדבר על זה, זה אמור להיות יום שמח! אבל איפה הוא ואיפה שמח.
"כיפוש, אני מזדקן, זה לא טוב לי". אני שומעת את המשפט הזה בערך פעם בשבוע, אז אני מוכנה עם תשובה: "אין מה להיעצב מזה, זה נתון. זאת בחירה שלך אם להיות עצוב או שמח".
"שוב את מדברת בססמאות", הוא משיב, "זה מה שאני מרגיש, וזה מה שיש".
"אוקיי", מי אני שאתווכח עם רגשות?
כן, הבנתם נכון, זאת אני, כיפוש. החלטתי לכתוב כמה מילים, אף שאיני מתיימרת ולו במקצת להשתוות לכישרון הכתיבה של רון שלי. הוא בתוך שעתיים כותב 2,000 מילים. אני כבר יומיים מנסחת בראש נושא לכתיבה, בכל פעם מוחקת ומשנה. "נתחיל", אני אומרת לעצמי, "נראה איך זה יתקדם"... בקשה אחת לי: אני אדם של מספרים, טבלאות ואקסלים. אל תשפטו אותי לחומרה.
כולם מכירים את הסיפור שלו, הנסיקה, הנפילה, ההתמכרות, ההתבטאויות שסיבכו אותו ועדיין מסבכות אותו, כי הוא חושב מהר יותר מאשר הוא מדבר. אין כאן מה לחדש. אבל אני אספר את הצד שלי: איך זה להיות אשתו של רון כבר עשר שנים. עשור לצדו, מאחוריו ומלפניו, והוא עשר שנים איתי, ועברנו לא מעט טלטלות בתקופה הזו.
אנשים שואלים אותי מדי פעם: "לא קשה לך? הוא לא בן אדם פשוט"; ואני אומרת לכם: "לא, הוא ממש לא". נכון שהוא מאתגר, שהוא נתון למצבי רוח. אבל הנשמה והלב שלו שמים בצד את המגרעות. הוא בעל, חבר ואבא מסור. בכל פעם שנוצרת בעיה, הוא אומר: "אם צריך, אני בא". זו דרך חיים בשבילו.
אנחנו מתחרים מי עובד קשה יותר. אני עובדת במשרה מלאה, חוזרת הביתה, מטפלת בילד, כביסות, כלים, בישולים, רחצה, השכבה, נו, כמו כל אמא. הוא חוזר מהרדיו, ושוב לבשל לו את מה שהוא אוהב, להגיש לו כאשר הוא כבר זרוק על השזלונג בסלון, להאכיל אותו בכפית - והחצוף הזה מעז לומר שהוא עובד יותר קשה ממני.
"איך בדיוק?", אני עונה, "אתה כל היום יושב בבתי קפה, ומשדר שעה פה, שעתיים שם".
"מאמי, תפנימי: כל דקה שאני ער אני חושב. אני יושב בבית קפה ומקשיב לאנשים, וחושב מה יהיה נושא הכתבה הבאה, על מה אני הולך לדבר ברדיו, בטלוויזיה. אני אומן. זאת עבודה קשה, לחשוב".
אני כבר רגילה לתשובות האלה, חושבת לעצמי בכל פעם מה הוא חושב שאני עושה כל היום? אני לא חושבת? אין לי אחריות עצומה בעבודה שלי? אחריות שמחייבת אפס טעויות, כי כל טעות שלי מתבטאת בהרבה מאוד כסף, באמת הרבה.
אני כבר שומעת את המחשבות הפמיניסטיות שלכם, ובעיקר שלכן. אבל אל תטעו לשנייה: אני עושה הכל באהבה. גדלתי בבית מרוקאי עם חמישה אחים ואחיות, ואמי ז"ל ניהלה גם את המשפחה וגם את המשק החקלאי במושב. אבי היה עסוק בענייניו. נתינה והכלה היו הבסיס להתנהלות הבית. אני חושבת שהחיבור ביני לרון הוא הנתינה של שנינו. לרון יש נתינה עצומה, הוא דואג ומטפל בכל מה שאני מבקשת. במקביל הוא קשוב לכל מי שמבקש את עזרתו.
ביום ראשון ימלאו לו 63 שנים. נחגוג לו, אף שהוא סולד מחגיגות, משמחות ומהחצנת רגשות. רק לא ברור לי איזו מתנה אני יכולה לקנות לו. הוא לא אוהב בגדים, אוהב את המראה הפשוט והנוח: טרנינג וסווטשירט; הוא לא אוהב גאדג'טים, לא מבין בזה, לא מנסה אפילו להבין; הוא לא אוהב שעונים, הוא בודק בסלולרי מה השעה; אין לו שום תכשיט, גם לא טבעת נישואים. מעולם לא ענד, כי זה מציק לו.
רון אוהב פשטות, מינימליזם, אז אני בבעיה בכל חג ומועד. הוא אינו אוהב מתנות, כי לקבל משהו נורא מביך אותו, והוא לא מסתדר עם מבוכה.
רוב חבריו, מכריו, המאזינים, הצופים והקוראים אינם יודעים, אבל עם הממדים שלו, המבט הישיר והקול הרועם - הביטחון שלו הוא רק לכאורה. רון ביישן, כן, כן, הוא ממש ביישן.
פעם התהלכנו ברחוב ומישהו קרא לו: "רון, אתה מלך", הוא הרכין את הראש וסימן משהו עם היד. אמרתי לו: "מאמי, למה אתה לא מחייך? הוא החמיא לך עכשיו".
"זה מביך אותי".
"אתה רק צריך להחזיר מבט, לחייך, ולומר תודה".
"טוב, בסדר".
אבל זה עבד, הוא עשה את זה בשבילי. מחוות, גם אם הן קטנות, הן בשבילי כאשר אני לידו. הוא מתנתק מהפוזה, אולי כי הוא סומך עליי ויודע שלא יהיה כאן קרב, לא איתי. רון תמיד מוכן להילחם במשהו, גם אם זו הקריינית מהווייז. היא לא באה לו טוב אף פעם.
"סתומה, באמשלי", זו המילה הכי טובה ששמעתי ממנו על הקריינית הזו. אגב, כל נסיעה מחוץ לעיר היא הכנה למבצע צבאי: בדיקת שמנים, דלק, מים למגבים, לחץ אוויר בצמיגים ועוד. אם אני מעירה משהו על זה שהוא חופר לי בהסברים על כל פעולה, הוא עונה את אותו משפט כבר עשר שנים: "כיפוש, נהיגה זה לא תחביב, זה מקצוע". אני לא עונה, כי אין לי סבלנות לשמוע חפירה על מרחקי בלימה במהירויות שונות. יש גבול גם ליכולת שלי להכיל.
כשאני כותבת עכשיו, אני מבינה עד כמה קשה לכתוב על רגשות, על מצבים ועל החיים בכלל. זו פעולה שדורשת זמן ואנרגיה. אני כותבת, מוחקת, חושבת, משנה, שוב מוחקת, שוב כותבת, כל ציוץ מסיט אותי מהריכוז, בלגן בראש. רגע, הפסקה. אני מתחילה להבין ולהעריך את הקושי. וואללה, רון צודק.
עדיף לכבס, לגהץ ולקפל? כן, בטח. אני מבצעת את הפעולות האלה על אוטומט. ואז אני נזכרת בשאלה שחוזרת על עצמה בכל יום חמישי בערב. הוא שולח את הטקסטים שלו, רק לעורך ואליי. הוא תמיד אומר לי: "זה רק עוד טקסט, כיפוש, אני חייב לייצר 52 כאלו בשנה, 104 אלף מילים. אם כתבתי חמישה טקסטים סבירים בשנה, אני שפיץ. אבל את הרי יודעת שאני לא".
מצד שני, אם אני אומרת לו שעוד לא הספקתי לקרוא, כי עבדתי והיה לו"ז צפוף עם גיא, תמיד באה התגובה: "את לא מסוגלת לפרגן, אין לך את זה. ככה את".
חזרה ליומולדת, ביום שישי תציין ירדן, בתו הבכורה של רון, את יום הולדתה ה־31. כן, שניהם נולדו בפברואר. לדעתי הם מאוד דומים, רק שהיא אישה, אז היא עדינה בניגוד אליו. גם גיא מאוד דומה לרון: בהליכה, בחיתוך הדיבור, בתנועות הידיים, בדרישה שלו לחופש מוחלט, להחליט בשביל עצמו, ובהתייחסות לכל הוראה או הנחיה כאל כפייה.
בנותיו של רון, ירדן ויולי, מקבלות אותו כמו שהוא. הן לא משתגעות על העימותים שלו, אבל הן מכילות וחיות עם זה. הן יודעות שהן יכולות לסמוך עליו, בדיוק כפי שאני יודעת שהוא לא יאכזב אותי. הפוזה היא רק פוזה, היא לא נכנסת הביתה.
ויש גם את שורק'ה, האמא של ירדן ויולי, שמשום מה הוא מכנה אותה "הסוהרת". אין לי מושג מדוע, כי אני מסתדרת איתה נפלא. בכל שנותיי עם רון אנחנו שומרות על קשר יציב ומכבד. ויש כמובן את המלכה האם שרה, אמו של רון. לצופה מהצד, ההתנהלות ביניהם לא ברורה במבט ראשון. היא דואגת לו, כאילו היה בן 6 ולא בן יותר מ־60. הוא צוחק על הדאגה שלה, לא מפסיק לסנוט בה שהיא היסטרית וחרדתית.
אבל רון ואמו דומים זה לזה כמו שתי טיפות מים. הוא חרדתי למשפחתו, וכן, הוא היסטרי לא פחות ממנה. אם אני צריכה לנסוע מחוץ לתל אביב, החרדה מנהלת אותו: "אני אקח אותך. לא טוב לי כשאת בכבישים". ההבדל ביניהם הוא רק בצורת הביטוי. שרה לא מתביישת לומר שהיא דואגת, רון כן מתבייש.
זהו, אני כבר מסיימת. אני מאחלת לו בריאות ואריכות ימים. קשה לו הגיל, אני יודעת. בתוכו הוא היה רוצה להיות צעיר לנצח. נטול דאגות, מגבלות, לעשות מה שבראש שלו, להגיע מתי שבא לו ולבזבז כסף שאין לו. בשביל זה אני כאן: לשמור, לפקח, לדעת (ואני יודעת הכל, גם מה שהוא משוכנע שאיני יודעת), לנהל אותו, כי בסוף בסוף טוב לי.
מזל טוב, חיים שלי!