1. לצרכן החדשות הישראלי הממוצע, מתחם שייח' ג'ראח/שמעון הצדיק בירושלים נשמע כמו משהו מעבר להרי החושך, הרחק בארץ הערבים. אלא שמדובר בשכונה שנמצאת באמצע הדרך בין משרד המשפטים הישראלי לבין המטה הארצי של המשטרה, צמוד למה שהיה קו התפר שבין חלקי הבירה. בשעה לא עמוסה אפשר להגיע משמעון הצדיק לבית המשפט הגבוה לצדק ומשרדי ראש הממשלה והחוץ בתוך 20 דקות. אבל למרות הקרבה הגיאוגרפית, אירועי שמעון הצדיק כאילו מתרחשים בארץ אחרת, הרחק מהחוק והריבונות של מדינת ישראל.
השערורייה מתחילה בעובדה שמדובר בקרקע ובבתים של יהודים מאז 1875, שננטשו במלחמת העצמאות רק בגלל הטרור הערבי ופקודה של השלטון הבריטי להתפנות מהמקום. תחת שנות הכיבוש הירדני, עד 1967, ההאשמים הכניסו ערבים לגור בבתי היהודים, שאותם קיבלנו חזרה בתום קרבות מלחמת ששת הימים.
בכל מקום שפוי, עם שחרור ירושלים, המדינה הייתה נוטלת את הרכוש היהודי השדוד ומחזירה אותו לבעליו. אלא שנדרשו שנים של מאבקים משפטיים נגד האפוטרופוס הישראלי ואחר כך נגד פולשים ערבים כדי לקבל חזרה חלק מהנכסים. אחרים עדיין כבושים בידי הפולשים. אני עצמי ניהלתי את הקרבות המשפטיים הראשונים להשבת נכסים במקום סביב שנת 2000, כולם הגיעו לבית המשפט העליון, ובכולם נקבע שהבתים שייכים ליהודים והפולשים חויבו להתפנות.
בכל התיקים סירבו הערבים לשלם דמי שכירות ולהגיע להסכמות, תחת הסתה של גורמים לאומניים. התופעה הזו התחזקה לימים, כאשר למרות הצעות פשרה תמוהות שהוצעו על ידי שופטים בבית המשפט העליון, הערבים דחו כל ניסיון לפשרה.
והנה, הקרבה למטה הארצי של המשטרה לא מנעה את מסע הטרור וההסתה המתנהל נגד המשפחות היהודיות שגרות בבתים שהוחזרו לבעלים היהודים. אלו גרות במציאות של גיהינום בלב ירושלים. הצתות כלי רכב ובתים, התגרויות, הצקות ואפילו מעשי תקיפה. ומולם הפקרה מקוממת מצד המשטרה, השב"כ ורשויות החוק.
זה שנים מדינת היהודים מוציאה אל מחוץ למחנה את החלוצים האמיצים שמתייצבים בחזית, במקום שתירתם לגאולת הקרקעות שנכבשו בידי הטרור הערבי ב־1948. שיא השיאים נרשם השבוע, כאשר צמרת המשטרה הורתה לאסור דווקא על יהודי המקום להיכנס לבתיהם. המשטרה הפכה את הרכוש היהודי הגזול בירושלים ליודנריין.
אין בסוגיה הזו כל סימני שאלה משפטיים, מוסריים או מעשיים שמעכבים את אכיפת החוק. השלטון חייב להתייצב לצד בעלי הנכסים היהודים, נגד הפולשים, ולרסק את ההסתה והטרור הערבי. ומי שטוען שאסור להשיב את בתי היהודים לבעליהם כפי שלא מחזירים לערבים בתים ביפו וחיפה שננטשו במלחמת העצמאות, שכח מהי ציונות.
בוודאי שהוא מתעלם ממה שקרה לכל תוקפן ברחבי העולם שניסה להשמיד עם אחר, כמו ערביי הארץ בתש"ח. ראו מה נעשה ל־12 מיליון גרמנים שגורשו מהבתים והמחוזות שבהם גרו זה מאות בשנים, בסוף מלחמת העולם השנייה. הם פשוט שילמו את המחיר של תוקפנות הנאציזם.
במקביל, מי שמשקשק וחושש מלהשיב את הגזילה לבעליה היהודים בגלל איומי חמאס, כדאי שיחזיר את מפתחות השלטון לציבור. את משוואת הסחיטה שנוצרה בגלל פשעי אריאל שרון בהתנתקות ומורך הלב של ממשלות נתניהו־גנץ, הגיע הזמן להפסיק.
לכן, פרדוקסלית, טוב שקם איתמר בן גביר והציב מראה בפני הממסד המכובד, במיוחד משטרת ישראל האומללה והמבולבלת. חזית שמעון הצדיק ממחישה את יחסיות אכיפת שלטון החוק במדינת ישראל. כמו בנגב כך בירושלים וביו"ש, היכן שהערבים משתוללים - הרשויות נאלמות ונעלמות. הגיע הזמן להחזיר את השלטון והחוק בארץ ישראל.
2. הדרמה סביב גלי צה"ל, שפרצה סביב הדחת יעקב ברדוגו, משקפת את סיפורה העגום של התקשורת הישראלית כולה. מההטיה הכרונית שמאלה של התחנה ועד מאמצי התיקון שנעשו בדור האחרון, מהתחזקות עיתונאות הימין ועד הרעלתה בידי הביביזם. ועכשיו - ניצול הטירוף שאחז בחלק מעיתונאי הימין כדי לשפוך את התינוק עם המים - להשליט חזרה את שלטון השמאל הרעיוני בתקשורת הממלכתית.
צריך לזכור שגלי צה"ל הייתה עד לפני כ־20 שנה תחנת מחמד של צפון תל אביב, השבעה והמפא"יניקית למהדרין. רזי ברקאי, שפרש עכשיו, הוא מייצג מובהק של רוח גל"צ ההיסטורית: עיתונות שמאל מובהקת, שאומנם לא משרתת אדונים פוליטיים אבל מקדמת מחנה רעיוני אחד, אף שזה הפך מזמן למיעוט מובהק.
זוהי רוח תקשורתית שאין בה ביקורת וטיפול עיתונאי אמיתי בצד שמאל של המפה. כזו שליטפה את מחוללי הפרקים האפלים ביותר בתולדות מדינת ישראל, מהתמיכה באסון אוסלו ועד לרוח הגבית לבריחה מעזה. בד בבד, גל"צ ההיסטורית הייתה רחוקה מלשקף את המגוון האנושי של מדינת ישראל וצה"ל, תוך שהציגה פרופיל אנושי מצומצם ואליטיסטי.
לפני 24 שנה נעשה ניסיון ראשון לשינוי, כשנוסדה התוכנית "המילה האחרונה", בהובלת אורי אורבך ז"ל, אברי גלעד וג'קי לוי. היא הפכה לאבן שואבת לעניין וגיוון בתחנה, כמו גם נחשון לרוחות השינוי. זה הגיע, לימים, להגשה של תוכנית בוקר בידי יוצא ההתיישבות ביו"ש, לזיהוי ראש מחלקת התוכניות עם הימין הרעיוני ועוד מגישים שמציגים קשת של עמדות ודעות. הפסיפס נותר רחוק משיקוף רעיוני אמיתי של החברה הישראלית, אבל נוצר סוג מסוים של איזון וגיוון.
רק שבעידן נתניהו, תחת לחץ ראש הממשלה שמינה בפועל את מנהלי התחנה, טיל הגיוון הרעיוני סטה ממסלולו והתחיל לנוע לעבר מטרה אחת בלבד – טובתו של המנהיג הדגול נתניהו וריסוק יריביו, משמאל ומימין.
הדוגמה המובהקת ביותר לתופעה הזו בגלי צה"ל התבטאה בפועלו של ברדוגו, אדם שכמו מושא ההערצה שלו, אין לו כל קשר לעמדות הימין האידיאולוגי. כמי שתמך בעבר באריאל שרון ועקירת יישובי חבל קטיף, ברדוגו הפך למכונת תקיפה מכוונת מטרה אחת – ריסוק אויבי נתניהו ופולחן המנהיג. רחוק כל כך מדרכו של עיתונאי דעתן, המוביל סדר יום מנומק של הימין. זו הייתה מחלקת תעמולה הרתומה לטובת פוליטיקאי ספציפי, העושה שימוש בשפת גידופים והתלהמות שאסורה על כל פובליציסט, בוודאי בתקשורת הממלכתית.
העובדה שברדוגו קיבל במה מרכזית בגלי צה"ל היא תוצר ישיר של הנגע ששמו בנימין נתניהו, שנכון לשים לו קץ. נגע שבמסגרתו תפסה שורה של אנשים המתחזים לעיתונאי ימין עמדות כתיבה ושידור רבות, בין היתר בגלי צה"ל. כך נפגע הימין פעמיים, בגלי צה"ל ובמרבית כלי התקשורת, לרבות אלו של הימין עצמו. הימין הפך להיות מזוהה רק עם האינטרסים של מנהיג הליכוד, מרעיל את העמדות הרעיוניות של המחנה ומספק תחמושת משובחת ליריביו.
מהתסמונת הזו התאושש לאחרונה העיתון "מקור ראשון", ודומה שגם "ישראל היום" נכנס לתוכנית הבראה מבורכת. אבל בגלי צה"ל אירע נזק חמור במיוחד. הישגי האיזון של הדור האחרון התרסקו בגלל מכונות הגידופים של נתניהו. אלו סיפקו תירוץ לבני גנץ ועושי דברו לרסק את מראית העין של האיזון בתחנה הצבאית. וכך גלי צה"ל נותרה נכה, מוכה וחד־צדדית. ערוץ ממלכתי נוסף, כמו כאן 11, שמציג תמונה מוטה ולא משקף את מרבית העמדות של הציבור.