מאז תחילת המשבר באוקראינה מנסים במערב לפענח את הצעד הבא של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. מנקודת מבט מערבית, שמנסה לחשב התנהגות במונחי עלות־תועלת, העימות באוקראינה נתפס כצעד תמוה ומאוד לא רציונלי. אנרגיות רבות מושקעות בניסיון להבין אם פוטין אומר לפתוח במלחמה במזרח אירופה, או שהוא מנסה להפגין שרירים כדי להעביר מסר גם לאוקראינה וגם לעולם: אם מישהו שכח במקרה את מעמדה של רוסיה – אנחנו מעצמה גלובלית.


אף שכולם בטוחים שלפוטין יש תוכנית סדורה שכל צעד בה שקול ומתוכנן – תנו לי להפתיע אתכם: גם פוטין עצמו לא יודע מה יהיה הצעד הבא. כרגע הוא נהנה מההישגים שצבר עד כה. הגדול שבהם הוא החשש העולמי לערעור הסדר הקיים. פוטין הוציא משיווי משקל לא רק את אוקראינה, אלא את העולם כולו. מבחינה פסיכולוגית, פוטין בוחן אם הישגיו בשלב זה מספיקים למינוף העוצמה שלו, או שהוא חייב לפלוש לאוקראינה כדי לא להיתפס כמי שנסוג ולהעניק ניצחון לביידן.


פוטין עדיין בוחן את הנחישות המערבית ואת המחיר הכלכלי שתגבה ממנו פלישה לאוקראינה. למרות הספקולציות בארה"ב – לא מדובר בתרגיל הונאה של פוטין. אף על פי שמדובר באשף של תחבולות מודיעיניות, במקרה הזה הוא נקט אסטרטגיה שנקראת חיכוך: לעשות צעד, לבחון את התגובות, ולהחליט כיצד ממשיכים מפה.

בשלב מסוים פוטין הרגיש שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי והחליט לאותת למערב שהוא נותן הזדמנות לדיפלומטיה: בתום פגישתו במוסקבה עם קנצלר גרמניה, אולף שולץ, הוא פיזר שורה של אמירות שמהן השתמע כי הוא עדיין לא בחר במתקפה צבאית, אך תיבל אותן באזהרות חריפות שלפיהן פתרון לדאגותיה הביטחוניות של רוסיה חייב להימצא מיד. "אנחנו לא רוצים מלחמה באירופה", אמר פוטין, אבל לצד זה הוסיף: "אנחנו רואים את נאט"ו בדלת שלנו, ורוצים לפתור עכשיו את סוגיית ההצטרפות האפשרית של אוקראינה לברית הצפון־אטלנטית".


פוטין מדגים את משחק ה"צ'יקן". משחק כוחות של מי ייכנע ראשון. המשחק מדמה שני נהגים הנוסעים במהירות גבוהה על כביש צר, אחד לעבר השני. אחד מהם חייב לסטות, אחרת תהיה התנגשות חזיתית. ה"צ'יקן" (הפחדן) הוא הנהג ש"השתפן" וסטה ברגע האחרון. לכל אחד מהשחקנים עדיף שהשחקן השני יוותר. מצב שבו שניהם לא יוותרו יוביל לתוצאה הגרועה ביותר עבור שניהם. אבל זהו לא משחק צ׳יקן ייחודי, אלא משחק כפול: פוטין מול אוקראינה ופוטין מול ארה״ב.


בהינתן שכל צד יודע איך המשחק הזה עלול להסתיים – היה צפוי ששני הצדדים יורידו את הלהבות בנקודת השיא. נקודת השיא היא השלב במשחק שממנו כבר אין דרך חזרה, ואכן, ראינו שברגע שפוטין זיהה את הנקודה הזו, הוא הודיע על הסגת כוחות ושלח מסרי הרגעה. מצד שני, הוא לא יהיה מוכן לסיים את האירוע כשידו על התחתונה, בלי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה והכוח שהוא שאף להשיג במהלך הזה. לכן טוב יהיה לביידן ולמערב לספק לו סולם ירידה מהעץ.


על סף תהום


אם פוטין לא יקבל את הסולם – המעשה הרציונלי הנכון בראייתו יהיה להיכנס לאוקראינה ולקיים מו"מ עם האוקראינים ועם האמריקאים תוך כדי חיכוך, וזהו תרחיש מאוד בעייתי לארה״ב. הוא בעייתי לא רק בגלל הכניסה הקרקעית אלא גם מטעמים פסיכולוגיים: אם הרוסים ייכנסו לאוקראינה, לא בטוח שהם ייצאו ממנה לאחר כיבושה, וגם מלחמת העולם הראשונה נפתחה בלי סיבה ונהרגו בה עשרות מיליוני בני אדם.


מכאן זה כבר לא יהיה משחק של עלות־תועלת אלא משחק של יצרים. במקרה הזה אף מודל רציונלי לא יעבוד. הבעיה במשחקים מהסוג הזה היא שככל שהמשחק מתארך – המחיר שישלמו האמריקאים והאוקראינים יהיה גבוה יותר. אחת האסטרטגיות לנצח במשחק צ'יקן היא Brikmanship או "הליכה על סף תהום".

כניסה מכוונת למצב מסוכן עבור שני הצדדים, כפי שקרה במשבר הטילים בקובה ב־1962. הדרך של פוטין לנצח במשחק היא לגרום לצד השני להאמין שהוא כבר לא יכול לסגת, ולא משנה מה המחיר שייאלץ לשלם. באסטרטגיה זו השחקן חייב להציב את העקביות מעל כל אלמנט אחר. פוטין עוד לא שם. הוא עוד לא הגיע לתהום שאין ממנה דרך חזרה, אבל גורם הזמן קריטי.


מבחינה אבולוציונית, חוסר הרציונליות הזה הוא למעשה מאוד רציונלי. כלכלנים טוענים שאדם רציונלי תמיד ירצה להרוויח יותר מאשר פחות. פסיכולוגים, לעומת זאת, ייטענו שישנם משתנים פסיכולוגיים, כמו הוגנות וכבוד, שהם שווי ערך לכסף. כך, רוב האנשים ידחו הצעה לקבל 20 מתוך 100 שקלים ויעדיפו להישאר ללא כסף, רק כדי שהחצוף שהחליט להשאיר לעצמו 80 שקלים יקבל גם הוא אפס שקלים.

תחושת הכעס והעלבון בתגובה לסכום המעליב שהוצע לנו, מאותתת לנו שהרווח החברתי שנקבל גבוה מהרווח הכלכלי. כלומר – אני לא אדם שמתפשר על 20 שקלים, אז בפעם הבאה תתחיל מסכום גבוה יותר. מדובר על איתות לצד השני שלא "יתעסק איתנו" כדי לשמור על המוניטין שלנו כמי שלא מקבלים הצעות מעליבות.

מבחינת האבולוציה זהו הדבר הרציונלי לעשות. בכל אינטראקציה אנושית, אחרי שהצבנו גבול עקרוני מסוים, מאוד קשה לנו לחזור בנו. מבחינת פוטין עכשיו משורטטים הגבולות להמשך, הגבולות שיכריעו איך ייראה המשחק בעתיד.


אף שכולם מתנהלים כאילו הפלישה היא עניין מוגמר, צריך לזכור שבמדינות כמו רוסיה החלטות מסוג זה מתקבלות בראשו של אדם אחד, כך שאין לדעת איזו מסקנה יגבש פוטין בסופו של דבר. הרכבת האווירית של מנהיגי המערב, שהגיעו למוסקבה בזה אחר זה, או לכל הפחות התקשרו לקרמלין כדי לרצות ולשכנע את פוטין שלא לממש את האיום, שכנעה אותו כנראה בתובנה הפוכה: הכוחנות משתלמת. הנה הוא מציב את האיום לפלוש למדינה שכנה, והופך למנהיג המשפיע שכולם מחכים למוצא פיו.


לכן הצעד החכם ביותר מבחינת ביידן עכשיו יהיה לגרום לפוטין להרגיש שידו על העליונה. זה הדבר היחיד שעשוי למנוע את המשך ההסלמה. אחרת, כל הצדדים במשחק ייפלו לתהום.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה