הוא מביט מהחלון אל הרחוב שנשטף בגשם, ידיו בכיסים, ספק אם מחמת הקור, וחושב על הגג של בלומפילד. כלומר על האין־גג. הוא זוכר שהתכנון היה דווקא לקרות את אצטדיון הכדורגל, אבל נגמר הזמן או הכסף, או שניהם. ואיך מסבירים כישלון במקומותינו? כמובן, הופכים אותו לאידיאולוגיה. מיד פסק ראש העיר שאין יותר משלוש שבתות גשומות בשנה, ונגמר. אלא שלא רק לדרבי חוקים משלו, גם לטבע, מתברר. מאז, כאילו להכעיס, הפכו לא מעט שבתות לגשומות. לרגע עולה חיוך על פניו, שכן הוא אפילו לא בטוח שיש אלוהים, אבל כבר מחבב את חוש ההומור שלו.
אך הנה נמוג החיוך והוא נוזף בעצמו בלי קול: אפילו עכשיו אתה כועס? מה אכפת לך שגשם בחוץ. כמה שנים כבר לא היית בבלומפילד? העיקר לכעוס. ובזמן האחרון, כך נדמה, הכל מכעיס אותו: כל ידיעה בחדשות, כל פוסט בפייסבוק, כל ציוץ בטוויטר - ולא רק אקטואליה, אלא על כל נושא שבעולם, מזוגיות ועד כדורגל.
מכירים את היישומון המעצבן שנקרא "עקוב אחר שינויים", ב־WORD? ובכן, יש גיל בחייו של זכר בוגר שבו נמאס לו פשוט לעקוב אחר שינויים, הוא מחליט שנמאס לו להתעדכן כל העת: עד שלמד לתקשר עם העולם גם דרך פייסבוק או טוויטר, לשם מה הוא צריך חשבון אינסטגרם אם אינו שף או דוגמן, ומה לו ולטיקטוק? למה צריך בכלל עוד ערוץ פומבי לחלוק בו את חייך עם הסביבה?
הוא זוכר איך הגיב לשינויים בעשור הקודם, עת גילה בתדהמה שכל שערה שנושרת מהקרקפת צומחת מחדש על הכתף או על תנוך האוזן. בהתחלה ניסה לגלות הבנה, אחר כך התקומם, אפילו נלחם ולבסוף נאלץ להסכים שהוא כבר לא צעיר. אבל שינויים פיזיולוגיים הם ממילא קלים יותר, איך יתמודד עם השינוי שבמסגרתו כל דבר מרגיז אותו פתאום?
הוא מפעיל את הטלוויזיה ומתמכר לשעה קלה לריקי ג'רוויס הנהדר, בשלוש עונות של הסדרה שמשום מה תורגמה מ"After Life" ל"טוני נולד מחדש". בסדרה מאבד בחור אנגלי (כתב של מקומון בעיירה כפרית) את אשתו האהובה. מותה הופך אותו לציני וקודר, מפלרטט עם מחשבות אובדניות בעולם שבו כל רגע בלעדיה גורם לו סבל. את הלילות הוא מעביר בשתייה, אבל לא מהסוג החברתי, אלא יותר עם בקבוק יין אדום בסלון ביתו, או כמה כוסות וויסקי תוך צפייה בסרטונים משותפים שלו עם המנוחה, עד שהוא נרדם. בתהליך הדרגתי שבו כל התקדמות משמעותית היא מבוא לנסיגה קלה, הוא לומד, ובכן, לא להפסיק להתאבל, אלא לחיות עם הנוכחות התמידית של הגעגוע בחייו, כדי לפנות מקום גם לרגשות נוספים.
מבחינת הגבר העומד אל החלון, מדובר במשל נהדר על ההתבגרות שפירושה במילה אחת: השלמה. העובדה שהסדרה בחרה להעמיד במרכז לא גבר שמרגיש איך הוא כבר פחות עושה את זה לנשים סביבו, כמקובל בז'אנר, אלא דווקא גבר שמכור לאשתו (כלומר, לאשתו המתה), היא גאונית בעיניו: הרי רק הזיכרון הוא שיכול להפוך מציאות יומיומית מורכבת לגעגוע מושלם. משום כך הוא מכור לאהבה הנכזבת האולטימטיבית, כזאת ששום בת זוג פוטנציאלית (ולאורך הסדרה מופיעות כמה כאלה) לא תוכל לנצח.
המהפך שעובר על טוני, מזעם על כל העולם להשלמה, שממנה צומחת מחדש גם הכרת הטוב, מעודד אותו: פה ושם הוא כבר מזהה גם אצלו ניואנסים שכאלה, שגורמים לו לעשות טוב שלא על מנת לזכות בפרס, אפילו לא במילה טובה, אלא רק לשמוח על שעזרת למישהו, שגרמת שמחה לזולת.
ועוד דבר מרתק אותו אל טוני הלה: הכלבה. כלבת זאב שאימצו הוא וליסה עת היו כל החיים עדיין לפניהם. היא לא רק החוט המקשר בינו לבין העבר הזוגי שאליו הוא עורג, אלא גם לסביבה. הצורך לדאוג לה גורם לו לצאת מהמיטה (שלא לומר להישאר בחיים!) וההכרח לקחת אותה לסיבוב גורם לו לאינטראקציה עם הסביבה בעל כורחו - בהתחלה כדי לזעוף עליה, אחר כך כדי להתערות בה מחדש.
ופתאום יורדת עליו מעין רגיעה, אפילו נחמה. הוא מבין שהכעס על העולם אינו אלא פרידה מחלומות ילדות שכבר לא יתגשמו לעולם, שכחה מתוכניות מגירה שהמפתח אליה אבד לנצח. בהתחלה כועסים, אחר כך משלימים ולסוף לומדים, אולי, אפילו לחלום מחדש. אולי לא חלומות גדולים, אבל לפחות כאלה שיש להם עוד סיכוי להתממש.
באחד הפרקים האחרונים של הסדרה, מדבר טוני על הכלבה, העוגן של חייו. "היא הצילה אותי", הוא פוסק. גם לגבר שעומד עכשיו עם הידיים בכיסים זו נראית נקודת יציאה טובה מהרהורים נוגים. הוא מחליק על פרוותה של הכלבה ולוחש "קדימה, כלבת הצלה, קחי אותי לסיבוב!", והיא נעמדת ליד הדלת, כאילו אומרת "כבר חששתי שלא תציע". הנה כי כן, מתברר שיש מערכות יחסים מושלמות.