הדרך לגיהינום הייתה תמיד רצופה בכוונות טובות. הקואליציה לא תיפול בשבועות הקרובים, אבל הגמגום הופך לקרטוע, שעלול להפוך לסחרור, שעלול להיגמר בהתרסקות. ככה נופלות ממשלות: קלקולים קטנים שמובילים לבינוניים שהופכים לגדולים ששואבים את הקואליציה אל תוך המדבר הפוליטי.
ככל שאני מבין את התהליכים הללו, האחראים העיקריים למשבר הנוכחי הם השותפים משמאל. מעניין מה יספרו אז חברים כמו מרב מיכאלי וניצן הורוביץ לבייס שלהם. מעניין מה יגיד אלי אבידר במסיבת העיתונאים התורנית שלו. הם לא יוכלו להתנער מאחריות. הם לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. הם עלולים להביא את הממשלה ההיסטורית הזו אל קצה המוקדם, בגלל שטויות.
מרצ והעבודה לא הריחו שלטון בעידן הנוכחי. למעט האפיזודה של ברק אצל נתניהו, שהסתיימה בפיצול העבודה, המפלגה שייסדה את המדינה איבדה את המדינה. מרב מיכאלי, בקסם פוליטי מדהים, החזירה את הפגר לחיים. אירוע דומה עבר על מרצ, שכבר הוספדה ערב הבחירות והצליחה לחפור לעצמה מנהרה אל מחוץ לקבר. אחר כך הגיע ריחו המשכר של השלטון. אלא שאז החלה התעופה העצמית.
שתי המפלגות הללו שכחו שלממשלה יש עקרונות עבודה. יש שיטה. היא לא מושלמת, אבל היא היחידה. הכללים פשוטים: מה שמאושר בממשלה ועובר את ועדת השרים לחקיקה, צריך גם לעבור בכנסת. החלטות ועדת השרים לחקיקה אינן המלצה, הן מחייבות. כולם צריכים לעמוד בהן, קשה ככל שזה יהיה. בממשלת לפיד-בנט, זה פשוט לא קורה.
דוגמאות לא חסרות. בני גנץ נשבר אתמול אחרי שכמעט כל "חקיקת שר הבטחון" פשוט לא מאושרת בכנסת. השיא הוא, כמובן, סיפור "הגדלת הרמטכ"ל" לפנסיה. זה אושר בוועדת השרים לחקיקה. אז למה העבודה ומרצ מטרפדות? מה שמאושר בוועדת שרים לחקיקה צריך לעבור בכנסת. נקודה, סוף.
ממשלה שלא עושה את זה צריכה לפזר את עצמה מרצון. אותו הדבר בדיוק קורה עם התוכנית הכלכלית של שר האוצר. הוא הגיש תקציב. הוא העביר תקציב. הממשלה ייפתה את כוחו להגיע לעסקת חבילה במשק. שנים לא הייתה כאן עסקת חבילה. ליברמן הגיע לעסקה לא מושלמת, אבל גם לא רעה. עסקה חיונית בסביבה שמתחילה להיות אינפלציונית.
אבל היי, כאן נכנסים החברים מהעבודה לתמונה. הם בולמים את זה. הם דורשים תיקונים נוספים בשכר המינימום. יכול להיות שהם צודקים? בהחלט. אבל הם שוברים את הכללים. נוצר מצב שההסתדרות והמעסיקים מסכימים, ומפלגת העבודה עוקפת את כל החבורה משמאל ותוקעת את עסקת החבילה. המצב הגיע לרמת מוזרות שבקואליציה החלו לחשוד שמדובר בכלל בבחישה בבחירות להסתדרות שיתקיימו בקרוב. כך או אחרת, הנזק עצום. עבודת הממשלה תקועה. עסקת החבילה תקועה. אבל העיקר שהחבר'ה בעבודה מבסוטים. הם שיחקו אותה.
ככה לא מנהלים מדינה. בואו נעבור לרפורמה בחקלאות, הדוגמה הכי בוטה. הרפורמה הזו עברה בתקציב המדינה. אושרה בכנסת. עכשיו נפתח מו"מ בין ליברמן ופורר לחקלאים. בשלב מסוים מתברר שהחקלאים לא סופרים את הממשלה. הם אומרים, למי שאומרים, ש"אנחנו יותר חזקים מכם". יש להם מפלגה או שתיים.
הממשלה תיפול והרפורמה לא תעבור. אפשר לעבוד ככה? החקלאים מבריזים מהמו"מ, מצליחים להחזיר אותם בקושי, מעבירים להם הצעה נוספת, טובה יותר, סבירה יותר, אבל הם נעלמו. עקבותיהם לא נודעו עד רגע זה. אבל היי, העיקר שהחברים הצליחו לטרפד עוד מהלך ממשלתי שכבר אושר בתקציב.
ביום ראשון התברר שהם גם נגד רפורמת הגיור. כן, כן. מתן כהנא עובר גהינום מול החרדים, מפלס את דרכו בשארית כוחותיו בין רבני הציונות הדתית, אבל אז מתברר שהעבודה דורשת ממנו לתאם עמדות גם עם הנציג הרפורמי, גלעד קריב. כן, זה בדיוק מה שהיה חסר לרפורמה הזו. אז הגיור תקוע, עסקת החבילה תקועה, חוק הפנסיות תקוע, הרפורמה החקלאית תקועה, אבל החבר'ה מבסוטים.
ככה זה לא יכול לעבוד. אחד מסודות ההצלחה של נתניהו היה ההיצמדות לשיטת העבודה הממשלתית: מה שמאושר בוועדת שרים לחקיקה, עובר בכנסת. האחריות משותפת לכולם, עם כל כאבי הבטן. זה עבד. זה השלד שמחזיק קואליציות. זה לא שאין לעבודה ומרצ הישגים.
הנה רשימה חלקית: מינוי שופטי העליון, שלושה מיליארד תוספת למשרד הבריאות, רפורמה חשובה בבריאות הנפש, רפורמה בלהט"ב, משבר האקלים כנושא ממשלתי מוביל, סיפור קצא"א, הקבינט לשוויון מגדרי, מתווה הבידוד לעצמאים (שהוצג בהסכמה כהישג של אפרת רייטן), 100 מיליון לתנועת הנוער, ועוד ועוד.
הנה שיא קטן: בשבוע שעבר היה דיון באחת הוועדות בכנסת בעניין רשות הדואר. הייתה כבר החלטת ממשלה. עכשיו זה בפרלמנט. לפתע מופיע בדיון סגן השר יאיר גולן. הוא מתנגד. הוא בעצם מתנגד לעמדת הממשלה בה הוא מכהן. האוזר ניסה להסביר לו שאי אפשר לעבוד ככה. אבל לא היה לו עם מי לדבר.
חובה להדגיש כאן: גם הצד השני, הימין, לא נקי מאחריות. אבל שם לפחות מבינים את כללי המשחק. למשחק הקואליציוני יש כללים. מי שלא מעוניין, מוזמן לצאת החוצה. מי שנמצא בפנים, חייב לנהוג בהתאם. אחרת, תוחלת החיים של הממשלה הזו תתכרסם במהירות. היא תיפול בגלל טריגר כזה או אחר, אבל האחריות האמיתית תהיה שייכת לאלה שלא הבינו שהם כבר לא באופוזיציה ושלקואליציה יש מחיר.
המחיר הנדרש לא גבוה. הוא שווה את ההקרבה. האיום האסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית עדיין חי ובועט. בשבועות האחרונים ראינו עד כמה. שובו של נתניהו, על סטרואידים, יהפוך את אלה שעזרו לו לחזור לשותפים לאחד המחדלים הגדולים ביותר כאן. חשיבותה של הממשלה הזו היא בעצם קיומה. בעובדה שאלקין יכול לשבת עם הורוביץ ובנט יכול לשבת עם זנדברג. הבעיה היא שחוץ מלשבת, צריך גם להתקדם. צריך לפתח מערכת חיסונית. צריך לייצר חקיקה. האלטרנטיבה גרועה בהרבה.
אי אפשר בלי מילה על אבידר. הטעות הפטאלית שלו בתחילת הדרך גוררת בעקבותיה שובל ארוך של טעויות המשך. אם לא ישים לב, ימצא את עצמו חתום על הפלת הממשלה אותה כינה "היסטורית" לפני רבע שעה. זכותו של אבידר לטעות וזכותו לדרוש את זכויותיו.
בסוף, זה אירוע של שניים: אביגדור ליברמן ויאיר לפיד. שני אלה יכולים לפתור את המשבר ברבע שעה: ליברמן, הפוליטיקאי העקשן בתבל, יכול פשוט לתקן את העוול שנגרם לאבידר ולתת לו אחד משני תיקי פורר. לפיד יכול לבלוע צפרדע נוספת ולהחזיר לחיים את תיק האיומים האסטרטגיים שגנז. האלטרנטיבה, כאמור, גרועה יותר.