הדי הפגזים הרוסיים שכותשים עכשיו את אוקראינה מהדהדים עד לבירת אוסטריה, למרות 1,300 הק"מ שמפרידים בין וינה לקייב. הסכם הגרעין עם איראן הוא הדבר האחרון שמעניין כרגע את המערב, או כמו שאמר לי בכיר ביטחוני: "האמריקאים מוכנים עכשיו לחתום לאיראן גם על דף ריק ובלבד שיסירו את המטרד הזה מהשולחן".
על השולחן מונחת כרגע בפני איראן עסקת החלומות: גרסה מוחלשת של הסכם הגרעין הקודם מ־2015. אם הסכם הגרעין הקודם היה רע, הרי שעכשיו מדובר כבר בהסכם שהוא רע לתפארת. אבל כמו פוטין, גם האיראנים מזהים שאין כרגע מערכת בינלאומית מתפקדת, שמה שפעם כינינו "העולם המערבי" נמצא עכשיו בשיא חולשתו, וכדרכם, סביר שהאיראנים ימשכו עוד את המו"מ בניסיון להשיג ויתורים נוספים.
היו שקיוו אצלנו שהחולשה שהפגין המערב מול פוטין תגרום לנשיא ביידן דווקא לגלות קשיחות מול האיראנים, אבל השיח עם האמריקאים ביממות האחרונות הבהיר שאין להם שום פנאי או אנרגיה להשקיע עכשיו בנושא האיראני. וושינגטון מבינה שנפילת אוקראינה עשויה לבשר את תחילתו של סדר עולמי חדש, ושהתיאבון הרוסי לא ייעצר בקייב. אחרי שיסיים לבלוע את אוקראינה, פוטין עשוי לפנות צפונה, אל המדינות הבלטיות שחברו לנאט"ו, ולממש את חזונו להחזיר את רוסיה לגבולות ברית המועצות. גם הסינים עוקבים בעניין אחרי ההתפתחויות באירופה, שעשויות להשליך על רצונם להשתלט על טאיוואן.
גם אם ישהו האיראנים את החתימה על הסכם הגרעין החדש־ישן, אפשר כבר לראות את קווי המתאר שלו, שזהים לאלה שבהסכם הקודם אבל מתעלמים מההתקדמות שהשיגה איראן בינתיים. ההסכם יטיל שוב מגבלה על איכות העשרת האורניום ועל כמות האורניום המועשר שאיראן רשאית להחזיק. המגבלה הזאת כמעט חסרת משמעות בהתחשב ביכולתה של איראן, כבר היום, לייצר בתוך כמה שבועות אורניום מועשר בכמות ובאיכות שיספיקו לפצצה ראשונה.
ההסכם גם מתעלם מההתקדמות שהשיגה איראן בפיתוח צנטריפוגות יעילות יותר, שחלקן כבר מותקנות ופועלות. על פי ההסכם המתגבש, איראן לא תידרש להשמיד את הצנטריפוגות המתקדמות, אלא רק לאחסן אותן, וב־2025 תוכל גם להחזיר אותן לשימוש. איראן תידרש להפסיק את העבודה במפעל לעיבוד מתכת אורניום, רכיב קריטי לייצור פצצה, אבל זה יקרה אחרי שהיא כבר רכשה את הידע לייצור ליבה של נשק גרעיני.
סעיף חדש בהסכם המתגבש קובע שאיראן רשאית בעצמה להכריז על הפרה של ההסכם בידי אחת המדינות החתומות. כלומר, אם יהיה ממשל בארה"ב שיחליט להחזיר את הסנקציות – תהיה איראן משוחררת מכל התחייבויותיה. והגרוע מכל: ההסכם מותיר על כנה את "פסקת השקיעה", שקובעת את תאריכי התפוגה שלו. על פי הפסקה המקורית, שתישאר בתוקף, ב־2031, בעוד תשע שנים, יוסרו מעל איראן המגבלות הגרעיניות, והיא תהיה רשאית לייצר חומר בקיע כאוות נפשה.
בישראל הבינו שאין טעם לחזור על שגיאות העבר ולצאת למאבק חסר סיכוי בהסכם שהממשל האמריקאי נכסף אליו. למודת ניסיון, גם איראן הודיעה שלא תחתום על הסכם שיותנה באישור של בית הנבחרים האמריקאי, כך שגם האפשרות לסכל אותו בקונגרס נפלה. ההבנה הישראלית היא שלא יהיה מנוס מבליעת הגלולה המרה הזאת וצריך להתמקד באיך להמתיק אותה. בצד העיסוק בחבילת פיצוי שישראל תבקש מארה"ב, שתכלול יכולות טכנולוגיות חדשות, עיקר המאמץ יהיה בחודשים הקרובים לשמר את חופש הפעולה הישראלי בימי תחולת ההסכם ולקראת המועד שבו יפוג.
הסכם הגרעין מגדיר את הפיקוח על ייצור חומר בקיע אבל לא נוגע בשני ממדים אחרים של תוכנית הגרעין, הקריטיים להשגת פצצה: טילים בליסטיים ופיתוח מתקן הנשק. שם, ישראל תדרוש חופש פעולה להמשיך בסיכול חשאי, הן נגד רכיבים שקשורים לקבוצת פיתוח הנשק באיראן, והן נגד תוכנית הטילים האיראנית. עדיין לא ברור אם האמריקאים יעניקו לנו את החופש הזה.
שלא כמו ב־2013, אז צייתה ישראל לדרישה האמריקאית לחדול מההכנות לתקיפה – הפעם יש כוונה להמשיך בבניית האופציה הצבאית ליום שאחרי ההסכם. שר הביטחון בני גנץ הצהיר על כך באופן ברור, והפעם, שלא כמו לפני עשור, ישראל מתכוונת להתעקש על כך. יש בצה"ל מי שמזהים גם את היתרון בתשע השנים שקונה לנו ההסכם הרע הזה.
את תשע השנים האלה ניתן יהיה לנצל להכנת אופציה צבאית חדה ויעילה יותר מזו שהייתה לנו בעבר, וכשאנחנו מדברים על אופציה צבאית, הכוונה היא לא רק לחיל האוויר. איראן היא מדינת סף גרעינית עוד בטרם נחתם ההסכם, וזו עובדה מוגמרת שאין ביכולתה של ישראל לשנות. האתגר הישראלי יהיה לנצל את הזמן שקונה לנו ההסכם כדי להבטיח שאיראן לא תוכל לחצות את הסף.