תוצאות המכרז שנערך לאחרונה על ידי רשות מקרקעי ישראל לשיווק 297 מגרשים ביישוב כרמית שבנגב, תפסו את תושבי היישוב הזה בהפתעה, כשהתברר שרבע מן המגרשים, 73 אם לדייק, נרכשו על ידי בדואים. קבוצות הוואטסאפ המקומיות רחשו. "אני לא מכיר יישוב שהערבוב הזה עשה לו טוב", כתב מישהו. "עברנו לכאן מהמרכז מתוך ציונות ורצון ליישב את הנגב", כתב אחר, "בחרנו בכרמית כיישוב ציוני מעורב, של דתיים וחילונים".
הביקוש במגזר הבדואי למגרשים בכרמית – יישוב שהחל באופן עצמאי לגמרי, ובהמשך הוכנס תחת כנפיה של המועצה המקומית מיתר – היה גדול. רשימת הזוכים הבדואים מלמדת על פריסה רחבה. ממשפחות אל־קסאסי, אל־עוברה, אלקרינאווי ואל־הוזייל שהגיעו מרהט, דרך משפחות אל־סייד מחורה, ועד נציגי אלאטרש שבאו מאזור מולדה.
כרמית הוקמה כיישוב יהודי לכל דבר ועניין. עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, עם תחילת שיווק המגרשים ב־2013, מלמדת משהו על הגלגולים שעבר המקום. "דגל שחור של אי־חוקיות מתנוסס מעל היישוב כרמית", כתבו עורכי הדין של האגודה, כשעתרו נגד רשות מקרקעי ישראל, נגד הסוכנות היהודית, נגד תנועת אור שיישבה את המקום ונגד האגודה שהקימה את כרמית.
"העובדה כי עד עתה שווק הפרויקט תוך שימוש בעילות מפלות... חושפת בבירור את כוונת מקימיו להקים יישוב ליהודים בלבד כחלק מהרצון לייהד את הנגב", נכתב בעתירה.
תקנון האגודה השיתופית של כרמית קבע בימים ההם כי יכול להתקבל כחבר אגודה רק "יהודי, אזרח ישראלי או תושב קבע בישראל השומר על ערכי היהדות". המקום עצמו הוגדר כ"יישוב ברוח ערכי היהדות", ובין השאר צוין באותו תקנון כי מטרת האגודה "לארגן את החברים כקהילה המקיימת שיתוף בין חבריה על פי ערכי היהדות...". בעקבות פנייה של האגודה לזכויות האזרח לרשות מקרקעי ישראל, שונו חלק מהתנאים המקוריים והשיווק נפתח "לכל אזרח ישראלי או תושב קבע בישראל".
בואו נשים רגע בצד את הטיעונים המשפטיים, ונדבר על המהות. לתפיסתי, ככל שמדובר ביישובים קטנים, ביישובי פריפריה ובעיקר ביישובים שמובחנים תרבותית, דתית או לאומית, לא נכון לערבב בין אוכלוסיות. אני לא רוצה לראות עשרות בדואים רוכשים מגרשים בכרמית, בדיוק כמו שאני לא חושב שנכון ליהודים לבנות את בית חלומותיהם ברהט או בלקיה.
וכן, בגליל ובנגב יש עוד עניין משמעותי אחד. קוראים לו ציונות. מדינת ישראל מאבדת את הנגב, שהולך ונכבש, כתם אחר כתם, על ידי מקבצי התיישבות בדואיים פיראטיים, והיא אינה מצליחה להילחם בתופעה. מול המצב הזה, התיישבות יהודית - כן, כן, יהודית - היא כורח ציוני. ומהמקום הזה, וקודם כל ממנו, אין ולא צריכה להיות שום בעיה להקים יישובים יהודיים כמו שהקמנו יישובים בדואיים.
למי ששטיפת המוח שהעביר אותו השיח התקשורתי גורמת לו להרגיש לא נוח, מומלץ לחזור כמה עשרות שנים אחורה, אל ארכיון העיתונות, ולראות כיצד בעבר לא היססו מנהיגי המדינה - ממש כמו אנשי השמאל של אז, ציונים ברמ"ח איבריהם - לומר את הדברים במפורש.
אני מדבר על הנשיא אפרים קציר שהבטיח בקיץ 75', במהלך סיור בצפון, לפעול ככל יכולתו בקרב שרי הממשלה ומשרדיהם "כדי להחיש את משימת ביצוע ייהוד הגליל". אני מדבר על ידיעה שראיתי ב"דבר", שדיווח בשנת 76' על קבוצה של 50 סטודנטים שחברה לתנועת הקיבוץ המאוחד כדי להקים גרעין התיישבותי חדש. "לקבוצה זו", כך דווח, "הוצע להשתלב בתוכנית ייהוד הגליל ולהיות גרעין ראשון מהשלושה שיקים הקיבוץ המאוחד באזור בקעת פרוד וחזון".
אני מדבר על ראיון חגיגי שהעניק רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית בסוכנות, לקראת חג הפסח של 1976, שבו הכריז: "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי... אין טעם להסתיר אותה מאחורי כל מיני כסות ומסתור... אין אנו מחויבים להסתיר מפני איש כי אזור כמו הגליל, שיש בו רוב גדול לאוכלוסייה הערבית, הוא נושא לדאגה לישראל, ומוסדותיה יפעלו לייהד את הגליל".
עיתונאי "דבר", העונה לשם יוסי ביילין, ניתח בפני קוראיו את המעלות ואת החסרונות של אותו פרויקט ייהוד, שאותו הגדיר: "אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר המוצבות כיום בפני הציבור היהודי בישראל". "הבה נדבר גלויות", אמר אז יצחק פונדק, מתאם פעולות הממשלה בגליל, "אנחנו מעוניינים בייהוד הגליל.
לא אכלוס, לא פיתוח, אלא ייהוד, פשוטו כמשמעו. לשם ייהוד הגליל צריך פיתוח, ולשם פיתוח צריך אדמות. אי אפשר לפתח אזור בלי להפקיע קרקעות". באפריל 79' סיפר עיתון "דבר" כי "כ־2,000 חניכי תנועת הנוער העובד והלומד יצאו אתמול לסדרת מחנות וטיולים בני שלושה ימים בסימן המבצע 'הנוער העברי לייהוד הגליל'".
אפליה חד־צדדית
יודעים מה? עזבו את ההיסטוריה. מפריעה לכם המחשבה שהמדינה תמנע מבדואים לרכוש מגרשים ביישובים יהודיים? אתם מוזמנים להרגיע את המצפון שלכם. המדינה עושה את זה על בסיס קבוע, כשמדובר במקרים הפוכים. רוצים דוגמאות? בימים אלה הסתיים המכרז לשיווק 218 מגרשים לבניית 518 יחידות דיור בערוער. המכרז, כך קבע המינהל, מיועד "לבני מקום/תושבי היישוב".
ליהודים אין שם מקום. הלאה. ברהט פורסם כעת מכרז לשיווק 255 מגרשים לבניית 513 יחידות דיור "לבני מקום חסרי דיור". רשאים להשתתף, לפי חוברת המכרז, "אזרחי ישראל, בעלי תעודת זהות ישראלית, בני היישוב". כן, גם ברהט ליהודים אין מקום.
מכרז אחר עוסק בשיווק 137 מגרשים לבניית 175 יח"ד בשכונת נחל צאן, ביישוב שגב שלום, גם הוא "לבני המקום/תושבי היישוב". המכרז נסגר לפני כמה שבועות. גם שם הכניסה ליהודים אסורה. וכפי שכתבתי קודם, אני חי עם זה לגמרי בשלום. אני לא מוצא שום סיבה שיהודים יבנו את ביתם באמצע יישוב בדואי.
מדובר ביישובים שמובחנים תרבותית, דתית, עדתית, ונכון שיישארו כך. אבל זה לא יכול להיות חד־צדדי. וכפי שאני לא מוצא צורך שיהודים יתגוררו ברהט, עיר ענקית של 75 אלף תושבים, אני לא מוצא צורך לאפשר לבדואים לגור בכרמית, יישוב שמונה כרגע 500 משפחות.
ומי שרוצה להרגיש יפה עם עצמו ולהסביר שכמה עשרות משפחות בדואיות עדיין לא משנות את הצביון של היישוב היהודי, שיסביר איך בדיוק הוא עוצר את זה בכמה עשרות. שישיב לעצמו מה יקרה אם במכרזים הבאים, וזה יכול לקרות תיאורטית, יירכשו כל המגרשים על ידי בדואים, וכרמית תהפוך ליישוב בדואי לכל דבר ועניין. מה תעשו אז? תגדירו מכסות? עד 100 בדואים זה בסדר, ומשם והלאה זה אסור? זה נשמע לכם יותר טוב?
כאן צריך להזכיר שמי שהכשיר את האפליה החד־צדדית, זו שמאפשרת לערבים לגור היכן שיחפצו ובמקביל אוסרת את הבחירה הזו על יהודים, הוא בית המשפט הגבוה לצדק. זה קרה בעקבות עתירה שהגיש בשנת 1988 אליעזר אביטן, קצין משטרה בדימוס, שביקש לרכוש מגרש ביישוב הבדואי שגב שלום, ובתנאים שרוכשים הבדואים, ונתקל בסירוב שלצדו ההודעה שמדובר ביישוב לבדואים בלבד. אביטן עתר לבג"ץ, ונדחה על ידי השופטים תיאודור אור, מאיר שמגר ויעקב מלץ.
המדינה, שנדרשה להגן על עמדתה, הסבירה אז לבית המשפט, בין השאר, ש"הבדואים מהווים במדינת ישראל מיעוט אתני בעל צביון וייחוד", ושהיישובים הבדואיים נועדו, בין השאר, לאפשר לבדואים לעזוב את הפזורה, מה שיאפשר למדינה להרוס את הבתים הבלתי חוקיים שהם בנו בשטח (אני מקווה שאתם יכולים לשמוע ברקע את צחוקו של שר ההיסטוריה).
ומה קבע בית המשפט? ש"לעתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים, כדי להגן על החלש או הנזקק, לעודדו ולקדמו", וגם, ש"קיים אינטרס ברור למדינה, משיקולים ציבוריים, לעודד את התיישבות הבדואים", וש"מאידך גיסא, אין למדינה כל אינטרס ליתן לעותר ולשכמותו הקלות או לעודדם להתיישב ביישוב שבו מדובר".
מישהו יכול להסביר לי למה למדינה יש אינטרס להקצות יישובים לבדואים יותר ממה שיש לה אינטרס להקצות יישובים ליהודים? רגע, זה לא הכל. הנה עוד נימוק אחד שכתב השופט תיאודור אור. "די שבמתן מגרש לעותר, או לאחרים שאינם בדואים, יהיה לפגוע בבדואים אחרים מהיישוב, או שהדבר יסכן את בואם של בדואים נוספים אל היישוב או את התמדתם להתגורר בו, כדי שלצורך השגת המטרה של יישוב קבע של הבדואים, לא יהיה זה ראוי ורצוי להחכיר מגרש לעותר ודומיו".
נו, ואת הטיעון הזה בדיוק אי אפשר לכתוב הפוך, על יהודים? האם רבע מכרז שנרכש על ידי הבדואים ביישוב יהודי כמו כרמית לא יכול "לסכן את בואם של יהודים נוספים או את התמדתם להתגורר בו"?
ואחרי שאמרנו את מה שאמרנו, צריך לחזור אל השאלה הגדולה באמת. מה מותר לנו לעשות כדי לשמור על הרוב היהודי ועל הצביון היהודי, של המדינה כולה, של הגליל והנגב או של יישובים ספציפיים, ולא פחות חשוב מזה: איך זה שפעם יכולנו לדבר על הדברים האלה, הנוגעים לסוגיות הליבה של הציונות והמדינה היהודית והרוב היהודי, בלי לחשוש, והיום כל מי שעוסק בהן נחשד מיד בגזענות.