"שום אדם אינו אי כולו משל עצמו. כל אדם הוא פיסה מן היבשת, חלק מארץ רבה. אם גוש עפר ייגרף בידי הים, אירופה תהיה נחסרת, ממש כמו לו היה כף סלע, כמו לו היה אחוזת מרעיך או אחוזתך שלך היה. מותו של כל אדם מפחית ממני, יען כי אני משורג בגזע האדם ולכן לעולם אל תשלח לשאול למי מצלצלים הפעמונים, לך הם מצלצלים".
השורות האלה נכתבו על ידי המשורר האנגלי ג'ון דאן, אי־שם לפני 398 שנים, אבל זכו לחיי נצח (בתרגום דלעיל של רמי דיצני) דווקא בידי ארנסט המינגוויי, שבחר לפתוח בהן את ספרו "למי צלצלו הפעמונים", שהצדיע למתנדבים למען הרפובליקה הספרדית, טרם ניגפה בפני הפשיסטים של הגנרליסימו פרנקו.
הנה כי כן, גרס המשורר, יש פעמים שבהן אי אפשר לעסוק עוד בשלנו. רגעים שהם רעים באופן כה מובהק, עד שכל מי שנשמת אדם באפו, חייב להגן בהם על רעהו כאילו היה הוא עצמו. סכסוכים לאומיים הם עניין מורכב שנדיר למצוא בהם צדק אבסולוטי. יתרה מזו, כישראלי ממוצא יהודי, אינני אוהב יפי נפש שמתגוררים בלונדון או בסן פרנסיסקו אבל יודעים להגיד לי מה אני מעולל לפלסטינים.
לכן - ולו רק משום כך - אני נוהג לספור עד עשר לפני שאני תוקע את אפי לענייניהם של אחרים. ולמרות זאת, הפעם - גם אחרי שהגעתי ל־20 - קל להבין שבבסיס המלחמה שכפה ולדימיר פוטין על שכנתו האוקראינית, עומד רצון לכבוש ולספח את מי שלא היו להם שום כוונות התקפיות כלפי רוסיה.
והנה, למרבה ההפתעה, הגם שלפנינו סכסוך שבו יש באופן מובהק (ונדיר) טובים ורעים, מיהרו כמה שמרנים, בישראל ובעולם, להתייצב לצד האיש הרע. למהת? אולי כי הם אימצו לעצמם מנגנון של תגובה אוטומטי, להתייצב נגד כל מה שנהנה מתמיכה של יריביהם. מעין תודעה לעומתית שמשתלטת על מחשבתם גם בנושאים שאינם קשורים למחלוקת מקומית (למשל - כן או לא ביבי/שטחים/תחבורה ציבורית בשבת), אלא גם בנושאים מובהקים יותר, שעל פניהם נתונים פחות לפרשנות, כמו למשל איכות הסביבה או זכויות האזרח.
וכך, בעוד אני מצטער על שאינני צעיר ב־30 שנה ואינני יכול לעלות על מטוס, לנחות בקייב - כל עוד הדבר אפשרי - ולשאול היכן חותמים על נשק, הם אוחזים במגוון של התנגדויות, דווקא בשעה שבה זימן לנו הגורל אירוע שכולו שחור ולבן. הסיבות להתנגדות מגוונות: חלק תלו את התנגדותם בחשבון ההיסטורי עם העם האוקראיני. נזכור ולא נשכח: האוקראינים היו בין גדולי רודפי היהודים, רוצחים מרצון בשירות הנאצים. ועדיין, שנאה לאוקראיני בן זמננו בשם חלקם של אבותיו בטבח באבי יאר, אינה טובה מלהיות נוצרי אנטישמי ששונא יהודים בשל מעורבות אבות אבותינו בהסגרת יהושע מנצרת, הידוע גם כישו, לידי השלטונות הרומיים.
אבל לא רק מתחשבנים היסטוריים הצטרפו לגיסותיו של פוטין. היו גם מי שטענו בשם השלום! אחד מהם, לצערי אדם שאני מעריך מאוד את דעותיו המקוריות, גם כשהן שונות משלי, הגדיל לעשות והסביר לי שהוא בעד יציבות ושלום, בלי קשר למי שמבקש לכונן אותם. כך אמר, משל היה גרמני שאינו נאצי, המביט בשכניו היהודים מובלים אל תחנת הרכבת ומושך בכתפיו, שהרי למה לעורר מהומה כשניתן לשמור על שלום ויציבות?
לרוב מדובר במי שמבקשים לאכוף על הסכסוך במזרח אירופה את עמדתם הפוליטית בזירה המקומית. כך נולדה התיאוריה שלפיה אלמלא הפרוגרסיביים, לא הייתה אוקראינה מתדרדרת כלל למחשבות על עצמאות ועל חופש מלכתחילה! לדידם מוטב לו הייתה אוקראינה נשארת משועבדת לשלטון הסובייטי בגרסתו החדשה, המבקשת לכונן מחדש את ברית המועצות, ממש כשם שמי שביקש לכונן רייך בן אלף שנים, שאף לספח חבלי ארץ דוברי גרמנית כמו אוסטריה או חבל הסודטים.
ואף על פי כן, נוע תנוע: העובדה שבשולי המחנה הפרוגרסיבי ירדו כמה מטומטמים מהפסים, אינה מעידה על הכלל - ממש כשם שאנשי תג מחיר אינם מעידים על המחנה הדתי־לאומי, או שכמה משליכי כיסאות ביציע האורחים בסמי עופר אינם מעידים על אוהדי הפועל תל אביב.
ההתקפה הפרועה של האיש המסוכן ביותר לעתיד האנושות מאז חלפו היטלר וסטאלין מהעולם, על שכנתו שביקשה לאמץ את ערכי המערב, משולה לניסיון רצח של אישה על כבוד המשפחה מפני שהעזה לצאת לרחוב בחצאית מיני וגופייה.
למזלם של מי שאימצו את עמדת הרודן, התמזל מזלם לחיות בחברה דמוקרטית שהוקמה על ידי פרוגרסיביים, כמסגרת אנושית שבה מי שמקבל עליו את חופש הדיבור כבסיס לקיומה של חברה נאורה, יילחם אפילו בעד זכותם לדבר שטויות ולהשמיע להג ריק ממוסר או מתוכן, שלמרבה המזל לא יגבר על שאון הפעמון המצלצל לכל מי שרוח החופש יקרה ללבו.