באותה שעת בוקר צעדה לידי בנחת בחורה בחליפה. נתקלנו זו בזו בכנס. "אלווה אותך לתחנת הרכבת", הזמינה את עצמה ובדרך סיפרה על תפקידה בקרן האירופית היוקרתית. "אנו משתדלות ומשתדלים לאתר את המיטב של המיטב", הדגישה והוסיפה: "הארגון שם לו למטרה, אפילו כיעד, להוות…". האמירות שלה התאפיינו בכפילות ובניסוחים גנריים.
רחוב יפו הירושלמי התחיל להתעורר לחיים. אל בליל הדיבור, צלילי גרירת החפצים וצלצול פעמון הרכבת הקלה שבישר על בואה הקרב, הצטרף קול נוסף. "אורלי! אורלי!". הבחורה המהוקצעת בחליפה הגבירה את קולה והאיצה צעדים תוך התעלמות מוחלטת. "טובי המרצים, מוסדות מובילים נוטלים חלק בפועלנו", המשיכה. הקול שמאחור המשיך להישמע. "אורלי נשמה! תחכי!".
האישה הדביקה את צעדינו. היא עקפה אותנו ונעמדה בינינו לבין תחנת הרכבת. שנייה אחר כך האישה נפלה על כתפיה של הבחורה בחליפה. "מזמן לא באת הביתה. אבא מתגעגע", אמרה. "תבואי, הכנתי קובה טעים. ראית איזה ילדה זאתי?", פנתה אליי. "תבואי גם את. יש מלא. הדלת של משפחת לוי תמיד פתוחה".
הרכבת הגיעה, והבחורה בחליפה הגישה לי כרטיס ביקור בצבע פנינה. "אור לוין, מנהלת תחום הבוגרים", היה כתוב עליו. הרכבת עצרה ונבלעתי לתוכה. אם ובת עמדו באמצע הרחוב.
הדבר הראשון שהתחשק לי היה לקחת את הכרטיס המהודר, להתקשר ולהגיד לה: גברת אורלי, מה הפך אותך לזיוף הזה, מי את חושבת שקונה אותו ואיך את לא מתביישת להתבייש באמא שלך? את נשמעת כמו גוגל טרנסלייט של היומרה. אבל מי אני בכלל שאעז. אני, שתפסתי את עצמי לפני כמה שנים באמצע רחוב ריק, משתיקה בחיפזון את הרמקול של הטלפון הנייד בשיחה עם סבתא שלי, כי פתאום המבטא שלה נשמע לי חזק יותר. אני, שמסתובבת עם שם משפחה מעוברת שלא מרמז בדבר על מוצאי.
יש לי כמובן תירוץ נהדר: ככה כולם עשו בתקופה שהוריי נישאו. נתנו לאבא שלי רשימה של אבני חן, אמרו לו: אם אתה רוצה לצאת לשליחות הזו, תשנה לשם ישראלי־צברי. כך עשה: אן דן דינו, ונפל על ספיר. נולדתי כרמית ספיר, ושלא יובן אחרת: אין בי מרירות. אם אי־פעם היו לי תסביכים, כבר מזמן נפטרתי מהם: מרוקו ואפגניסטן עם ערבוב שעדיין שנוי במחלוקת, תודה על ההתעניינות. תודה גדולה אפילו יותר לאמת, שהתפרצה דרך דלת שקופה.
השבוע התגלגל אליי גיליון של "ארם נהריים", כתב העת של הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן מיסודו של ח"כ לשעבר חביב שמעוני ז"ל. "העדה שלנו היא אחת העדות הקטנות בישראל. לצערנו מחקו את העשייה המפוארת שלנו ואנחנו כאן כדי להזכיר אותה ולהנציח אותה", כותב נשיא הארגון יהודה בן יוסף בפתח הדבר בגיליון ומבטיח לפעול לשימור המסורת, המורשת והתרבות של העדה.
בעקבות "ארם נהריים" יצאתי לחיפושים אחר כתבי עת נוספים של עדות. בין השאר, מצאתי את כתב העת "לבלוב" בעריכת מתי גלעד, המסקר את ההיסטוריה של יהודי לוב, קהילה קטנה ומגוונת. בגיליון האחרון שעלה לאתר מספר משה דאבוש: "אבא שלי דודו דאבוש ע"ה היה טוואף.
'מה זה טוואף?', שואלים הילדים והנכדים שלי, אשר כולם נולדו כאן בארץ ישראל, ולא הכירו את אורחות חיי אבותינו בגלות לוב... טוואף פירושו 'רוכל'". בכתבי העת של העדה אפגנית, "אפגניתון" ו"משואה" בעריכת יצחק קשאני וראובן קשאני, מצאתי סיפורי חכמים. כמה חבל שהם לא מודפסים יותר, אבל אפשר למצוא הרבה מאוד סיפורים ומידע מעניין בפורטל העדה בעריכת אתי עמית.
לצדם חיים בשלום "מנורה" - ביטאון העדה הבוכרית בעריכת צבי שור ובהוצאת לב לבייב, "יקינתון" בהוצאת ארגון יוצאי מרכז אירופה בעריכת מיכאל דק, כתב העת "יהדות מרוקו: מורשת, הגות ואמנות", בהוצאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו בעריכת סם בן שטרית; ועוד לא הזכרתי את דפי הפייסבוק השמחים של העדות השונות. איזה יופי, איזה מגוון. קצרה היריעה, וסליחה ממי ששכחתי.
אין לי עניין בשדים משום סוג. לא עדתיים ולא בכלל. יש לי עניין במקהלות שמשיגות את ההרמוניה הודות לתפיסה של כל קול וכל צבע כחשובים וכראויים להישמר. אין קול מבטל את חברו או מאפיל עליו. חוץ מקולות הצעקה הזייפניים. אלה שישתקו כבר. למי יש כוח אליהם בכלל.
בדק בית
"הקרב של גוג" הוא משחק אסטרטגיה שמזמין את כל המשפחה לחזור אל תקופת המקרא, כשברקע דמותו הבדיונית של גוג, עבד עברי במצרים העתיקה שהופך למלך העם היבוסי כשהוא מגיע לכנען. מפת המשחק ניתנת להרכבה בדרכים רבות שמבטיחות מגוון אפשרויות משחק,
שדורשות לא רק חשיבה אסטרטגית אלא גם מזל. אל הניצחון אפשר להגיע בשלוש דרכים: כיבוש הערים של השחקנים האחרים, מציאת חמש מגילות או הצבת חיילים בארבע פינות המפה. לעזרת השחקנים עזרים כמו קלפי כוח, קלפי אוצר, קלפי משאבים ועוד. פתרון מצוין ומהנה למשחק מגוון, שיכול להימשך בין 40 ל־120 דקות, פרי פיתוחו של ממציא המשחקים והמאייר ויטלי מינין, שגילה בימי הסגר שהכורח הוא אבי ההמצאה.
"BATTLE OF GOG, ל־2־4 שחקנים מגיל 9. להשיג בחנויות הצעצועים ובסטימצקי.
219 שקלים
המלצתרבות
כשהשקדיות בשיא פריחתן, כדאי לצאת מהבית. חגיגת פריחת השקד במטע השקדיות בחבל יתיר, שמתפרש על פני 1,700 דונמים, מצוינת בסיורים מודרכים רגליים או ברכב ספארי ובסדנאות צילום וציור. במסגרת החגיגות יעלה גם מופע קרקס לכל המשפחה ב"קפה רונאל", מופע "הכלייזמר הישראלי" ביקב לה פורה בלאנש, קבלת שבת בבית הכנסת העתיק בסוסיא הקדומה ועוד.
חגיגת פריחת השקד, 4.3, 11.3, 9:30־14:30. goyatir.co.il ,1599-57-57-58