בין אורלי לב לשולץ: השבוע האחרון ניפק לנו את הסיבות מדוע היה חשוב לאוורר את האורוות

1.פותח הדלתות

אם היינו זקוקים להסבר (אנחנו לא זקוקים, תודה) מדוע כה חיוני היה להחליף את השלטון בישראל, לעקור את חבורת הנהנתנים, האנרכיסטים והפוסט־ציונים שהשתלטה על מוסדות המדינה ולאוורר את האורוות, הרי שהשבוע האחרון ניפק לנו את הסיפור כולו, בקליפת אגוז רעועה אחת.

התקפי הטנטרום והתרוצצויות הטרלול של שופרות נתניהו וערוציו בעקבות נסיעתו המפתיעה של ראש הממשלה נפתלי בנט למוסקבה וברלין העידו, בדיעבד, על עומק המדמנה שבה שקענו בשנים האחרונות. גלי האיבה וקרקורי הצווחה בלול התרנגולות המורעבות אחרי כל טלפון נוסף של ראש הממשלה לפוטין, זלנסקי, שולץ, מקרון או מנהיגים אחרים, כנ"ל. געיות הלגלוג לעבר ראש הממשלה תובלו, כרגיל, בכרכורי חנופה והתרפקויות עולב לכיוון מי "שפתח לו את הדלתות". זו אכן הייתה הבדיחה הטובה ביותר בישורת ההלצות של השבוע: בנט נסע למוסקבה וברלין רק כי "ביבי פתח לו את הדלתות".

תזכורת: נתניהו, בשנות שלטונו האחרונות, היה מקובל בעיקר על טראמפ, וגם זה הועמד בספק אחרי ה"פאק יו" שהביא ברק רביד. אה, שכחתי את בולסונרו ההזוי ואורבן הפשיסט. באירופה איש לא האמין למילה אחת שלו. ביידן לא רצה לשמוע ממנו. הוא גרם לנתק נורא עם המפלגה הדמוקרטית האמריקאית (מפלגת השלטון, כן?), יצר קרע מחריד בין ישראל לרוב רובה של יהדות ארה"ב, ואילו בפעם האחרונה שנסע לפוטין, הוא המתין לו שלוש שעות בחוץ.

הסעודים ניתקו איתו מגע אחרי שהדליף את הפגישה עם בן סלמאן. המלך עבדאללה לא דיבר איתו שנים. הוא התנצל בפני ארדואן, שילם לו פיצויים ונזרק לכל הרוחות מיד אחר כך. וזוהי רשימה מאוד חלקית. הוא לא פתח דלתות, הוא טרק אותן על האצבעות שלנו.

באירופה יש מלחמה נוראה ונתק בין הצדדים. צירוף של נסיבות, אינטרסים ויכולות הפך את בנט, לרגע היסטורי קטן, למי שנהנה מנגישות גבוהה לשני הצדדים הלוחמים וגם לשאר העולם. באותו רגע, הפכו הנסיבות את ראש ממשלת ישראל למצרך נדיר. הנסיבות הללו נוצרו גם בעקבות מה שמכונה בירושלים "המדיניות המדודה", שבמסגרתה ישראל מנסה להחזיק במקל בשני קצותיו ולא לשרוף את הגשרים מול פוטין משתי סיבות: העובדה שיש מאות אלפי יהודים בשדות הקרב והעובדה שיש רוסים בשדות הקרב שלנו בסוריה.

מי שהכניס לבנט את הרעיון לעשות משהו עם הסיטואציה המוזרה הזו היה הקנצלר הגרמני אולף שולץ, שקפץ לכאן לביקור קצרצר ביום חמישי שעבר. הם ישבו בארבע עיניים, ושולץ קונן על כך שאף שמדובר במלחמה איומה עם פוטנציאל התדרדרות גבוה, אין בין הצדדים ערוץ הידברות משמעותי ואין צד שלישי שינסה לתווך ביניהם. שם, בהשראת הקנצלר שולץ, ביום חמישי שעבר, נולד הרעיון. כעבור פחות מיומיים היה כבר בנט במוסקבה. לכן חזר דרך ברלין, לדווח להוגה הרעיון.

כשישראל הקטנה הופכת לשחקן משמעותי במשבר בינלאומי בסדר גודל כזה, אי אפשר היה שלא להביט על מקהלת השופרות מצווחת בחמיצות אחרי כל פעימת מונה של כל שיחה שקיים בנט עם מנהיג כלשהו, בלי להיתקף בבחילה. יומיים קודם לכן הם לגלגו על האפשרות שבנט ינסה לתווך בין הצדדים הלוחמים. פתאום הם מצאו אותו בין מוסקבה לברלין, קייב ו־וושינגטון. אז הם נחרו בבוז, עברו לגידופים מזלזלים וייחלו לכישלונו.

כן, הם פשוט רצו שזה ייכשל, כאילו כישלון של בנט זה לא כישלון שלנו. חלקם אפילו אמרו את זה בפה מלא. בקול צלול ובקומה זקופה. בלי להתבייש, כי אזלה הבושה. בדיוק כפי שחלמו, לא מזמן, שעבאס יגרום לחמאס לשגר רקטות, ואז ביבי יחזור. מבחינתם, נתניהו חשוב מהמדינה. אין מה להשוות בכלל.

2. בין הטיפות

לאן זה הולך מכאן? מצד אחד, יש סימנים מעודדים. הרוסים החלו את המשבר עם שתי דרישות: דה־מיליטריזציה (פירוז) ודה־נאציפיקציה של אוקראינה. הפרשנות במערב הייתה כי פוטין רוצה לפרק את הצבא האוקראיני ולהחליף את זלנסקי. בהבהרות מטעם הקרמלין בימים האחרונים התברר שבעניין הפירוז הם מדברים בעיקר על חבל דונבאס וכנראה ירדו מהחלפת זלנסקי.

ואם כבר מדברים על האיש שהפך למנהיג הנערץ בעולם (בצ'כיה מוכרים לבנות הנוער כריות עם תמונתו וכיתוב "לישון עם זלנסקי"), הוא הודיע השבוע, בנונשלאנט, שירד מהרצון להצטרף לנאט"ו, כי התאכזב מאוד מהברית הצפון אטלנטית. האם הצדדים יורדים מהעצים? לא ברור כרגע. חובה להדגיש: אף אחד, בטח לא ישראל, לא לוחץ על זלנסקי לקבל החלטה כלשהי אל מול הדרישה הרוסית. ההחלטה היא שלו, ורק שלו. היא קשה מספיק גם בלי נודניקים מסביב.

יש גם אפשרות אחרת: שהנשיא מקרון צדק והרע מכל עוד לפנינו. המודיעין האמריקאי, שבאופן מפתיע מדייק בכל תחזיותיו במשבר הנוכחי, הודיע אתמול שפוטין מסוגל להשתמש בנשק כימי או ביולוגי. אם פוטין, בייאושו (האיש השמיד במו ידיו את שארית ההרתעה הרוסית בפלישה לאוקראינה) אכן ילך למחוזות הטירוף האלה, תצטרך גם ישראל לסיים את ימי ה"מדיניות המדודה" שלה.

עד עכשיו, הריקוד המסובך הזה בין החתונות והריצה המוזרה בין הטיפות די הצליחו. אנחנו בשיירה של המחנה המערבי, אבל לא בראשה. אנחנו לא מתבלטים. על הדרך, אנחנו גם מורידים שני בכירי משמרות המהפכה בדמשק. אלא שמעכשיו, אם אכן פוטין יתעקש למקם את עצמו בין סטלין לצ'אושסקו, נצטרך להשתחרר מחליפת התיווך ולהתייצב במקום שבו מדינת היהודים צריכה להתייצב ברגעים כאלה.

3."אם כל ההפגנות"

עצוב להביט בימים אלה על בנימין נתניהו. ההוא מה"ליגה אחרת" הביט, בעיניים כלות, על בנט נפגש עם פוטין ושולץ במוסקבה וברלין בעוד הוא נפגש עם אורלי לב ורונית הביביסטית. עברו יומיים־שלושה והמצב לא השתפר. להפך. הרצוג התקבל בכבוד מלכים באנקרה, הרמטכ"ל כוכבי טס לבחריין, וביבי חלה בקורונה. לא עזרו המסיכות הכפולות והערדליים. בסוף זה הגיע גם אליו. בלי קשר ובלי ציניות, נאחל לו החלמה מהירה וקלה.

הוא מאוד רוצה לחדש את המו"מ להסדר טיעון עם הפרקליטות. רמזים וגישושים מטעם פרקליטיו שוגרו לאן ששוגרו (פרקליטי נתניהו מכחישים בתוקף שפנו בדרך כלשהי לפרקליטות), אבל לא נענו. אני מעריך שהיועמ"ש החדשה, גלי בהרב־מיארה, זקוקה לזמן ללמוד את החומר.

אני מעריך שהפרקליטות, גם בעקבות עדותה של עו"ד דנה נויפלד, היועמ"ש של משרד התקשורת, לא חשה דחיפות להסדר טיעון. נתניהו דווקא חש. ביד אחת הוא מדרבן את השופרות להודיע, בתום כל חקירה נגדית במשפט, ש"התיק קרס". ביד השנייה הוא היה מאוד רוצה לשים קץ לסיוט הזה ולחזור הביתה בשלום.

אחרי פסח. הפגנה כזו, כך הוא מאמין, תסייע לו במו"מ על הסדר הטיעון. הוא צריך לקוות שהפעם, חוץ מצווחנים, יגיעו גם מפגינים. כי "אם כל ההפגנות" הקודמת, בכיכר הבימה הקטנה מלכתחילה, משכה משהו כמו 1,800 מפגינים, למרות מאמץ ארגוני אדיר ויקר של המארגנים.

בייאושם, מנסים הביביסטים לדרבן את החרדים להפגין במקומם. אחד השופרות אף יצא בקריאה פומבית לחרדים להביא מיליון מפגינים וקיבל תשובה ניצחת משניים: העיתונאי ישי כהן ענה לו ש"נשמה, אנחנו לא עובדים אצלך. לא הצלחתם להוציא אלפים בודדים להפגנות, אז אתם רוצים שנעשה לכם את העבודה?", ואילו העיתונאי אריה ארליך הצחיק לעשות כשענה ש"לפני שאתה מטיף מוסר לחרדים, אני מציע שתדאג שנתניהו עצמו ייצא להפגין".

על מה הוויכוח בעניין הסדר הטיעון? הפרקליטות לא תחתום על הסדר טיעון שבו לא יוסכם בין הצדדים, מראש, על קלון. כלומר הרחקתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים לשבע שנים. פרקליטי נתניהו נמצאים במרחק נגיעה משם: אתם, הם אמרו למנדלבליט בזמנו, תדרשו קלון מבית המשפט, אבל תשאירו לנו את הזכות לבקש שהעונש יהיה נטול קלון.

במאמר מוסגר, פרקליטי נתניהו יודעים שבפרקליטות יודעים שהסיכוי שבית המשפט לא יטיל קלון על נתניהו, אפסי. הם פשוט מבקשים לאפשר לנתניהו לא לתלות את עצמו, בעצמו. שבית המשפט יעשה את זה. כרגע, שני הצדדים בעמדתם.

4. בני ערובה

אחת הבעיות של נתניהו היא שאין לו איך למנף הפגנות. למעט גרעין קשה ושטוף מוח שמטנף את הרשתות והאווירה הציבורית, הציבור יודע שאין (ולא יהיה) תהליך מדיני, הציבור לא קונה את הלוקשים שמנסים למכור לו בעניין ההסכם עם איראן (האחראי הבלעדי למצב הנוכחי, זה נתניהו), הציבור לא באמת מאמין שהממשלה מכרה את יהדותה של המדינה לרע"ם (נתפלל כולנו שרפורמות הגיור והכשרות אכן ייצאו לדרך), הציבור זוכר שמי שאיבד את המשילות בנגב ובגליל זה נתניהו, שהגן בגופו על מערכת המשפט עשור שלם ולא פינה את ח'אן אל־אחמר. הציבור בוודאי שלא קונה את ההתקפות הפרועות בעניין ניסיון התיווך של בנט במלחמה באירופה. מה נשאר?

להסית נגד גל העלייה הצפוי מאירופה. השופרות צווחים עכשיו שמדובר ב"לא יהודים". זכאי חוק השבות, מבחינתם, נוצרים גמורים. אין להם מה לחפש כאן. זה הכל מזימה להסגיר את מדינת היהודים לידיו של ישו הנוצרי, או משהו. כשאומרים להם שהעלייה של שנות ה־90 מרוסיה היא־היא האחראית הכמעט בלעדית לפריחה המשוגעת שאותה אנו חווים עכשיו, הם מזלזלים.

כשמראים להם שהעלייה ההיא הביאה לכאן כמות עצומה של אנשים משכילים, מהנדסים, מתמטיקאים, רופאים וכוח עבודה שעל פי כל המחקרים סייעה לישראל להפוך לסטארט־אפ ניישן ולמעצמת סייבר, הם שורקים בוז. מבחינתם, כל זה לא משנה. הם לא יהודים, נקודה.
אז זהו, שהם כן.

הם "זרע ישראל". הם אחים שלנו. הם ממלאים את שורות הלוחמים בצה"ל עד אפס מקום. הם המודדים, המהנדסים, המתכנתים, רואי החשבון, הרופאים ובעלי המקצועות הכי חיוניים לכלכלה הישראלית. הם חרוצים ובעלי מוסר עבודה גבוה. הם חלומה של כל כלכלה מודרנית. הם צינור החמצן שחובר לאפה של הכלכלה הישראלית בשנות ה־90, ועכשיו, כשסיימנו למצות את הפוטנציאל ואנחנו די תקועים עם מחסור כרוני בעובדי הייטק (באוקראינה מועסקים 50 אלף איש על ידי ההייטק הישראלי!!!) יש סיכוי שיגיע לכאן גל חדש, קטן מקודמו אבל חשוב לא פחות. והביביסטים? "הם לא יהודים".

את חוק השבות חוקקה המדינה הצעירה שלנו ב־1950, בעודה מנסה לקום מאפר השואה. היוזם היה זרח ורהפטיג, איש "הפועל המזרחי", שהפכה אחר כך למפד"ל. לראות את המפד"ל של היום ולהתבייש. העיקרון היה פשוט: כל מי שהיטלר שרף ("סעיף הנכד") ראוי להיות חבר במדינת היהודים. אם הוא רוצה בכך, כמובן. אגב, באותם ימים הממסד האורתודוקסי השחור, המסואב והשתלטן עוד לא אחז את המדינה במקום רגיש. היה ברור שהחברים האלה יעברו כאן גיור ויהפכו לחלק מאיתנו.

בינתיים חלפו השנים, ממשלות קמו ונפלו, קואליציות נבנו והתפרקו והגענו למצב שבו מדינה שלמה הפכה בת ערובה למפלגות חרדיות סקטוריאליות. רוח הגיור המחבקת, המרחיבה, המכילה, שאותה הוביל פעם מרן הרב עובדיה ומסמל יותר מכל הרב חיים אמסלם, הפכה קיצונית, נוקדנית, בלתי אפשרית. הם דורשים ממי שעובר גיור לקיים אורח חיים חרדי. הצלחנו "לגנוב" איכשהו את מסלול הגיור הצבאי. תודה לאל, אחרת גם חללי צה"ל היו נקברים כגויים. צריך לקוות שרפורמת הגיור תעבור, רבני הערים (האורתודוקסים!!) יוכלו לפתוח בתי דין לגיור ועם ישראל יזכה להתאחד עם בניו ובנותיו האובדים, כדי לפצות אותנו על אלה מקרבו שלא עובדים (וגם לא משרתים).

הטירוף הזה, של שינוי חוק השבות, מסמל יותר מכל דבר אחר שגם אחרי לכתו של נתניהו, יש כאן ניסיון להקים מחדש את המדינה, לבנות מחדש את הציונות, להגדיר מחדש כל מה שהוגדר כבר מזמן על ידי האבות המייסדים. זוהי הברית הלא קדושה שנכרתה בין הקיצונים המשיחיים, מאמיני "מדינת יהודה" ומתנגדי הדמוקרטיה והנאורות, לנאשם שמנסה להימלט מאימת הדין.

האיש שזולל שרצים, מזלזל בתפילין ומנהל אורח חיים נהנתני/אוליגרכי, בדרך כלל על חשבון הציבור, הכתיר את עצמו למנהיג פיקטיבי של ישראל השנייה בקואליציה עם נערי הגבעות, קיצוני המערות, הכהניסטים והפוסט־ציונים באשר הם.

5.מתווה נושם

ומה עושים עם הפליטים שאינם זכאי חוק השבות? השמאל הליברלי יצא השבוע על איילת שקד. מה יש בגברת הזו שכל אירוע גלובלי מגיע, איכשהו, לפתחה ומייצר מהומה? שקד הכריזה על מתווה שהשורה התחתונה בו הייתה קליטה של 5,000 פליטים אוקראינים לא יהודים.

ההסתערות עליה הייתה מיידית. בשמאל דורשים לפתוח את השערים לכל דכפין. יש מלחמה, וגו'. שקד ניסתה לטשטש מעט את המצב כשהכלילה את 20 אלף האוקראינים שנמצאים כאן בלי אשרה במשך שנים, במספר הכולל. זה לא רציני. מצד שני, המתווה שלה דווקא רציני ואחראי.

ישראל אינה באירופה. מי שמגיע לכאן מאוקראינה, מתכנן הגעה. נמלט מאוקראינה למדינה סמוכה ואז קונה כרטיס לישראל. באותו רגע הוא כבר לא מוגדר כ"פליט". צריך לזכור שאירופה כולה פתוחה בפני הפליטים. אין גדרות ואין גבולות. הם גם יכולים לקבל רישיון עבודה לשלוש שנים בעשרות המדינות ביבשת. משום מה, יש ביניהם המעדיפים לטוס לכאן. האם צריך לקבל אותם ללא הגבלה? זו השאלה.

הבהרה: אם ישראל הייתה סמוכה לאוקראינה, לא הייתה מתעוררת שאלה. הייתי עומד על הגדר ומעביר את הפליטים על גופתי פנימה. אם שעריה של ישראל היו מצילים נפש אחת ממוות, פציעה או סבל, הם צריכים להיפתח לאלתר. אבל זה לא המצב. צריך להוסיף עוד נתון למשוואה הזו: ישראל נערכת לקליטת עשרות אלפי עולים. זה מצריך תשתיות, מגורים, שירותים חברתיים, טיפול פרטני. זה מבצע לוגיסטי אדיר. אסור לשכוח גם שישראל היא מדינה קטנה המכילה שבטים רבים, האיזון הדמוגרפי שלה שביר, היא לא אירופה. ולכן, האיזון הנכון הוא לנסות לווסת את הזרם, כל עוד אפשר.

בין שקד לשרים זאב אלקין ופנינה תמנו־שטה פרצה מלחמה באמצע השבוע. אלקין ותמנו־שטה האשימו אותה ב"בלימת העלייה", לאור הדרישה מכל מי שמגיע לכאן (עולה או פליט) לקבל קודם אישור דיגיטלי ממשרד החוץ. הוויכוח הזה אמור היה להיות מוכרע בקבינט הקליטה והעלייה אתמול בערב. גם היחס שאותו קיבלו הפליטים בנתב"ג היה, בעיני כמה גורמים בממשלה, לא מספק. שקד טוענת שדווקא כן. בשטח, המצב אחר. צפיפות, דוחק, נשים וילדים ישנים על מזרנים, חרפה. צריך לתקן את זה מיד.

כך או אחרת, המתווה שהציגה שקד אינו סופי. הוא מוגדר "מתווה נושם". אם המצב ימשיך להתדרדר ואוקראינה תיקלע למרחץ דמים בקנה מידה נרחב, המספרים ישתנו, התנאים ישתנו, הוויכוח ייחלש. בהפוך על הפוך, צריך לקוות שזה לא יקרה.

6. צעצוע של מטוס

דוח מבקר המדינה בעניין "כנף ציון", מטוס ראש הממשלה שהפך לפיל לבן מצופה זהב טהור, הוא מסמך חובה לכל מי שמנסה להבין איך נראית מונרכיה רקובה מבפנים. מבקר המדינה הוא אדם שאינו כשיר לתפקידו. הוא מעקר דוחות, מעלים שמות ולא מסמן אחראים. אני אעשה את זה במקומו.

אני מניח שהפרטים שפורסמו השבוע ידועים: מחיר שהאמיר במאות מיליוני שקלים מבלי שאיש בדק, העיר או עצר לחשוב. מטוס שלא מתאים לתפקידו, מיושן, שרק כדי להפעיל ולתחזק אותו צריך הון תועפות. אין ספור עיכובים והשהיות בגלל שינויים תכופים ודרישות מופרכות בכל הקשור ב"אגף האח"מים". מה לא היה שם: מקלחות בקרוב ל־5 מיליון שקלים, דרישה לתוספת תאי מזוודות (נחשו למה), פינות התארגנות, מראות, שידות, החלפה תדירה של צבעים לשטיחים ולקירות.

בדוח אין שמות. הנה, כשירות לציבור, השמות: ראש הממשלה עצמו, על פי עדות כל מי שהיה שם, הורה "להתייעץ עם הרעיה" בכל הקשור למטוס. שני ה"מתייעצים" הראשיים היו מי שהיה אז ראש המל"ל יוסי כהן (שמונה אחר כך לראש המוסד) ומי שהיה הסמנכ"ל עזרא סיידוף, שהורשע אחר כך בפלילים.

כל הדרישות המופרכות באו משם. גם מה שמוסווה בתור "דרישות ביטחוניות", התחיל שם. במטוס מהסוג הזה, כל דרישה, אפילו לשנות את הצבע, היא דרישה ביטחונית, כי כל רכש הקשור במטוס כזה מצריך רכישה כפולה ומשולשת מכמה ספקים (כדי שלא יהיה אפשר לשתול בתוך המטוס אמצעי ציתות או מזיקים אחרים). זה לא היה מטוס ראש הממשלה, זה היה אמור להיות מטוס מלכותי, צעצוע תפנוקים של מי שהאמינו שיישארו שם לעד. כמה סמלי הוא שהם לא זכו לטוס בו.

7. מבצע פגסוס

גופתו המיוסרת של הברווז הצולע הובאה לקבורת חמור סופית ביום חמישי השבוע כשהרכב השופטים במשפט נתניהו דחה את דרישת סנגוריו של בנימין נתניהו לקבל מהפרקליטות את החומרים שנשאבו שלא כדין מהטלפון הנייד של עד המדינה שלמה פילבר. בית המשפט קבע כי "מצאנו שאין מקום להעבירם לנאשמים באשר אין בהם מידע רלוונטי להגנה". בכך אושרה סופית הגרסה המקורית של המשטרה ושל צוות הבדיקה הבינמשרדי: גם המעט שנשאב מחוץ לגבולות צו השופט, כלל לא רלוונטי לענייננו.

בעודנו ממתינים לתוצאות הבדיקה שהבטיחו ב"כלכליסט", כדי להבין מי או איך שיטו בהם להכריז על מדינת ישראל כרפובליקת בננות ועל משטרת ישראל כשטאזי, בואו נסכם: מישהו ערך כאן מבצע שיטוי מתוחכם, יקר ושאפתני. מישהו מאוד רצה שהציבור הישראלי יאמין שהמשטרה שלו שותלת רוגלות אצל אזרחים תמימים על פי גחמותיה. מישהו רצה שנחשוב שתפרו כאן תיקים. מישהו רצה לחולל כאן כאוס ולפרק את שאריות האמון שהאזרחים רוחשים למוסדות הממלכתיים החיוניים ביותר במדינה.

הוא נכשל. כפי שהוכיחה הבדיקה הפרטית שבוצעה על הניידים של שלושת המנכ"לים (שי באב"ד, קרן טרנר ואמי פלמור), הרוגלות שהושתלו עליהם היו חובבניות יחסית, לא קשורות ל"פגסוס", NSO או למשטרה. הן הושתלו מחו"ל והוסרו, באקט מחשיד, סמוך לפרסומים ב"כלכליסט". אותו מישהו שעומד מאחורי המבצע הזה, מאוד רצה שנחבר את הסרת הרוגלות מהניידים של המנכ"לים, לפרסומים. הוא רצה שנחשוב שהפרסומים גרמו למשטרה להתקפל במהירות ובבהלה. הוא רצה לספק "אקדח מעשן". הוא נכשל. למזלנו.

אפשר להגיע לזהותו של האחראי על המבצע הזה. זה יקר. צריך להעמיד בעלי מקצוע, לתת להם תקציב, לאפשר להם לרכוש גישה לשרתים שונים בעולם ולקוות שיצליחו לעקוב, במה שנקרה reverse engineering, אחר האופרציה כולה. לא, זה לא יקרה. נחכה למבצע הבא.

8. אמת מנצחת

בחודש מאי האחרון השתתף תא"ל (במיל') רונן מנליס, במקור קצין מודיעין שהיה גם דובר צה"ל, בתוכנית טלוויזיה שדנה בפייק ניוז בקשת 12 (גילוי נאות, גם אני הייתי שם). במהלך התוכנית אמר מנליס כי "הצל", יואב אליאסי, מוותיקי הביביסטים בישראל, הוא "יצרן שקר יום־יום, שעה־שעה, עליו מתלבשים אנשים לגיטימיים ומפיצים את השקר עוד ועוד".

"הצל" הגיב בשורת פוסטים מתלהמים נגד מנליס, שזו זכותו, שלהם צורפה דרישה להתנצל על דבריו ולפצותו בסכום כסף שאותו, כך הבטיח הצל, יתרום לחיילי צה"ל (תזכרו את הפרט הזה להמשך). מנליס לא נעתר. "הצל" המשיך להפציץ ברשתות והגיש נגד מנליס תביעת דיבה (לשון הרע) שלוותה בקרנבל תקשורתי ססגוני בכל ערוצי הביביזם, שבמסגרתו נעקדה גופתו של מנליס לכרכרה רתומה לחמור, נמשחה בזפת ונוצות ונגררה בחוצות העיר לקול מצהלות הקהל. השאלה לא הייתה אם "הצל" יזכה בתביעה, אלא גובה הסכום.

אבל אז החל ההליך המשפטי. עורכי דינו של מנליס, יוסי בנקל ושי גליק מפירמת שיבולת, חשפו כי "הצל" הסתיר מבית המשפט את העובדה הפעוטה שהוא הוכרז כפושט רגל. על פי החוק, פושט רגל לא יכול להגיש תביעת דיבה ללא אישור הנאמן המופקד על נכסיו (התביעה מוגדרת אף היא כ"נכס"). על פי הטענה, "הצל" הסתיר מהנאמן שתבע, והסתיר מבית המשפט שיש לו נאמן והוא בפשיטת רגל.

לטענת עורכי הדין, זו לא הייתה טעות טכנית, אלא שיטה קבועה. מחד, הוא לא פורע את חובותיו, נקלע לחובות ומוכרז כפושט רגל, מאידך הוא מנסה לגרוף כסף על ידי הגשת תביעות, שהוא כלל לא רשאי להגיש. אבל זה לא נגמר. העובדה שהוא פושט רגל המתחמק מתשלום חובותיו לנושים מרתקת עוד יותר על רקע גיוס ההמונים שערך לא מזמן למטרה שאותה הגדיר כ"גיוס כספים על מנת לרכוש דירה להוריי".

גם במקרה הזה, הוא לא בדיוק עדכן את התורמים שהוא עצמו סרח ופשט רגל כי לא שילם את חובותיו. אין לי מושג איך נגמר גיוס ההמונים ההוא ואם הוריו של "הצל" זכו, סוף־סוף, לקורת גג. יש לי מושג שבית המשפט מחק השבוע את תביעת "הצל" נגד מנליס, אחרי שנתן לו ארכה להביא אישור מכונס הנכסים להגשת התביעה ומשלא הובא אישור כזה, נמחקה התביעה.

מה עשה "הצל" כתגובה, השבוע? העלה באחד מחשבונותיו ברשתות החברתיות משאל שבו הוא מבקש מעוקביו לענות השאלה על מי הם סומכים יותר: על ראש הממשלה נפתלי בנט, או על עגבנייה רקובה. אני לא יודע מה הייתה התוצאה, אבל ממליץ לעוקבים שכשמדובר בכספים, יעדיפו אפילו עגבנייה רקובה על עורך המשאל.

מוסר השכל? לא להירתע מבריוני הרשת, לא לפחד מתביעות השתקה, הפרקטיקה הזו נועדה להפחיד, להטיל אימה, לסתום פיות ועל הדרך לעשות גם כמה לירות. התגובה היחידה היא להיצמד לאמת. למרות הכל, בדרך כלל היא מנצחת.