בשנים האחרונות התחלנו לאחד את יום השנה למות אבי עם יום הולדתה של אמי, תיבדל לחיים ארוכים, שלה חגגנו בשבת 93 שנים. אבי, שנפרד מעמנו לפני 12 שנים, קבור בחלקת קבר זוגית באחד מקיבוצי מישור החוף, אלה שהפכו לנדל"ן לוהט בקרב חילונים שמעדיפים טקסים אלטרנטיביים ונוף לים, כזה שמבטיח איכות חיים שלאחר המוות.
אילו היה אבי חי, הוא היה היום בן 97 - ונעים להיזכר איך הסתלק לו בחטף, בגיל 85, בבריאות איתנה שהרחיקה ממנו אפילו שפעות עונתיות. למה אני כותב "נעים להיזכר" על אירוע מוות? כי אבי ביצע את האקזיט המושלם: בבוקר עוד שחה בבריכת הטכניון שבה היה מנוי, הספיק לעבור על רצף ציורים שצייר לקראת תערוכה (הציור ואמי היו אהבות חייו. מהראשונה נאלץ להיפרד בגיל 15, משנדרש לסייע בפרנסת המשפחה וחזר אליה רק בגיל 75, עת הפך לפנסיונר), לנמנם קצת, לצאת ללוות את אמי לבדיקה שגרתית שלה בבית החולים - ושם (כמה מתחשב מצדו) צנח ומת בתוך שניות.
מותו היה פתאומי, מפתיע ובאופן טבעי גם כואב, בשל הפרידה החטופה, אבל לא היה בו אבל אמיתי: אדם שחי 85 שנים, בתקופה רבת־תהפוכות גורל, יכול לכולן, זכה להזדקן בבריאות טובה ולהעמיד בנים, נכדים ונינים לרוב, אין מתאבלים על לכתו אלא מתרפקים על זיכרון חייו.
וכך היה: האזכרות של "סבא מנחם" הפכו לגיחות קצרות לבית העלמין, שמסתיימות בפיקניק עם מספר משתתפים שהולך ורב משנה לשנה, הצעירים שבהם אפילו לא מכירים את האיש שאחראי על הסיבה למסיבה, אבל לפחות לומדים להכיר אותי, הדוד השמן שמגיע בכל שנה עם כל טוב שוק לוינסקי צרור בשלוש־ארבע צידניות של מה שאבי היה מכנה "דליקטסים": מליחים, בשרים קרים, סלטים (במלרע), זיתים, גבינות, לחמים וכמה בקבוקי "משקה" (הפעם במלעיל).
אמי יושבת בראש השולחן, כבר מתקשה מעט לשמוע את שיחות החולין שמתנהלות מעל לראשה, אבל משילה מעצמה כמה עשורים בכל פעם שאחד הנינים מתקרב אליה: חיים של עבודה כגננת הפכו אותה לאוצר בלום של שירי ילדים - וכל ילד זוכה בתורו לדקלום שמעלה חיוך על פניו, ונותן לה כוח להמשיך משנה לשנה.
אני לא מתכוון חלילה להטיף, אבל עליי להודות שאני גאה בפורמט שייסדנו: אזכרה, יום הולדת, פיקניק ומפגש משפחתי שעוסק בחיים שנמשכים, מתפתחים וקולטים לתוכם עוד ועוד ילדים, שבין הצעירים שבהם לבין אבי המנוח מבדילים כבר 95 שנים.
קשה להימנע באירועים שכאלה ממחשבות על עצמך, ואף שיש לי עוד כמה תוכניות לשנים הבאות, אני יודע כבר שכאשר יגיע היום שבו יצטרכו להיפרד ממני, יעשו זאת בפאב. לא רק משום שציוויתי את גופתי למדע - כלומר, לא יהיה לוח שיש ללטוש בו עיניים - אלא מפני שככל שאכבד את מנהגיהם של האחרים, הייתי שמח הרבה יותר לדעת שזוג נפגש על הבר ביום השנה ללכתי, שתה כמה דרינקים, דבר הוליך לדבר ולנצח הם ייזכרו בי בחיוך, גם אם מסיבות פחות מקובלות בקונטקסט של אזכרה.
תקראו לי איך שתרצו, אבל זה נשמע לי מגניב פי אלף מאשר הפורמט של קדיש, פרקי תהילים באותיות נשמ"ה ועוד דברים שמקובל לעשות באזכרות (בלי לזלזל חלילה).
במהלך האירוע סיפר לי אחי שהוא השתתף בניסוי כלשהו במכון ויצמן, שבמהלכו עבר מיפוי גנטי. מתברר ש־60% מהמטען הגנטי שלו־שלנו מקורו במזרח אירופה (החוליות האחרונות בשרשרת, לפני העלייה לארץ ישראל, משפחות קיפניס וסורוקר שמהן בא אבי לעולם), 20% מצפון אפריקה, אחוזים שעליהם יש להודות למשפחות אביכזיר, שהביאו לזיווג שממנו נולד סבי מצד אמי. עוד כמה אחוזים הגיוניים אף הם: האגן המזרחי של הים התיכון, זכר לימים שלפני הגלות; וחצי האי האיברי, זה שממנו גורש הפלג שהיגר לצפון אפריקה ולימים העניק לי את הזכאות לדרכון פורטוגלי.
האחוזים האחרים כבר יותר אקזוטיים: ארצות סקנדינביה, בין שמדובר בפיני שהיגר לרוסיה או ויקינגי שנקלע לאיבריה למשל; ושיא השיאים: סקוטלנד ו/או אירלנד, מה שקצת מפתיע, אבל מספק עוד סיבה לציין את יומי, לכשיגיע, בפאב.
הנה כי כן, באתי למפגש המשפחתי השנתי כדי להכיר טוב יותר את הצאצאים החדשים של משפחתי - וסופו שגיליתי כמה עובדות מפתיעות על עצמי.
תודה, אבא, לא רק על 40 השנים שבהם היית כל מה שילד ואיש צעיר יכול לבקש באב, אלא גם על ההתכנסויות המשפחתיות האלה, שבהן קל כל כך לדמיין אותך עומד עמנו סביב השולחן, נוגס בחריץ גבינה, לוגם מעט יין, מתענג על הטעמים - ופורש לנמנם קצת בצד, כשהמולת הילדים הצוהלת ברקע משמשת לך כשיר ערש.