כה אמר איש הצבא והפילוסוף סון טסו לפני כ־2,500 שנה: "זה שאיננו מכיר את צבאו ואף לא את אויביו, תמיד יפסיד במלחמה, זאת ועוד – במהלך מלחמה הדבר הטוב ביותר הוא כיבוש מדינת האויב בשלמותה, כי להרוס ולהשמיד אותה הוא לא רעיון טוב; עדיף להשתלט על צבא האויב מאשר להשמיד אותו; והוא הדבר לגבי מחוזות המדינה שלו; הרמה הגבוהה ביותר של האסטרטגיה היא לעצור את תוכניות האויב, אחריה למנוע את היערכות האויב לקרב, והגרוע ביותר הוא הטלת מצור על עיר אויב מוקפת בחומות, התארכות המלחמה ובזבוז משאביה של המדינה עד פשיטת רגל".
אם תרצו – זוהי תמונת המצב של המלחמה הרוסית־אוקראינית בתום שלושה שבועות, המשקפת תובנה נוספת של סון טסו: "המצביא המנצח הוא זה הנכנס לקרב אחרי שמצא דרך לנצח, ואילו המפסיד בקרב יחפש ניצחון רק אחרי שכבר נכנס אליו". בקרב על בריטניה בשלהי קיץ 1940, היטלר נערך במצר קאלה־דובר לפלישה לבריטניה במבצע "ארי הים", שחייב השמדה של חיל האוויר הבריטי. חיל האוויר הנאצי, הלופטוואפה, תקף את מתקני המכ"ם, השליטה והבקרה הבריטיים והתמקד בשדות התעופה הצבאיים – ועשה זאת בהצלחה לא מועטה.
טייסי הקרב הבריטים שלחמו בגבורה היו לקראת הסתיו מותשים וסבלו אבידות קשות, וגורלו של העולם היה נתון אז בידי אותם מעטים שלחמו באוויר, כדברי צ'רצ'יל. איתרע המזל ובאחת ההפצצות פגעו הגרמנים בטעות באחד מרובעי לונדון, וצ'רצ'יל הורה להפציץ בתגובה את העיר ברלין. היטלר בזעמו הורה לסגנו, מרשל האווירייה הרמן גרינג, להפציץ בשיטתיות את לונדון וערי בריטניה. כך נותר בידי חיל האוויר הבריטי פסק זמן קריטי להתאוששות, להצטיידות במטוסים ולהכשרת טייסים – על חשבון העורף האזרחי המוכה קשות.
פוטין, שפועל בניגוד גמור לכל כללי המלחמה ונכשל בכל מהלכי התכנון שלה, חוזר בדיוק על מצעד האיוולת של היטלר בהתקפות על עריה של אוקראינה, ועושה זאת באכזריות לא פחותה. הוא מטיל מצור על הערים, הורס ומחריב ללא הבחנה את הארץ הפורחת הזו, אסם התבואה והתוצרת החקלאית של אירופה והעולם. הוא מבזבז את משאביה של ארצו, בדיוק לפי תורתו העתיקה של המצביא הסיני, זה שממשיכי דרכו בסין המודרנית מחשבים את מהלכיהם לפי מעשיו ותורתו.
לפצח טנקים
כשרואים כיצד פועל הצבא הרוסי המהולל, בניגוד ללקחים שלמד במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים דמיון רב בין כשליו לכשלים האינהרנטיים שמהם סובל צה"ל כמעט במהלך כל המלחמות שבהן היה מעורב. בלוחמת זרוע היבשה הרוסית דאז, למד הצבא האדום לשלב את חיל הרגלים שלו עם הכוח המשוריין, משום שעם עוצמת השריון, הניידות וכוח האש, הטנק מאוד פגיע בשדה הקרב ורוב האש מכוונת אליו.
כשהתקדמו הרוסים לעבר גרמניה בסוף המלחמה, צייד הצבא הגרמני את החיילים ואת אזרחי גרמניה בנשק הקרוי פאנצרפאוסט – מפצח טנקים, מטול שהיה דגם ראשון למטול הנ"ט הרוסי RPG. וכך, מטווח של כמאה מטרים, הוא אפשר לגרמנים לפגוע בטנק המערכה הרוסי T34, וחייב את הרוסים לשנות את הטקטיקה, לשלוח קדימה את חיל הרגלים, ולטהר את מתחמי הגנת הנ"ט של האויב כדי לאפשר את תמרון הארמיות המשוריינות.
צה"ל, מאז מלחמת יום הכיפורים ועד במלחמת לבנון השנייה, לא למד את הלקח הזה, כולל הטמעת אלתור מוצלח שנעשה בתוך ימי הקרבות עצמם ב־1973. היה זה כאשר עוצבות השריון בסיני ובגולן שלחו לעתים מחלקות של צנחנים וחי"ר כדי שיפרצו את צירי התנועה כדי לאפשר את תמרון הכוח המשוריין ולהשמיד את מגננות הנ"ט של טילי הסאגר ושאר כלי הנשק הנגד טנקי.
דוגמה למהלך שכזה התרחשה בקרב על מגננת "אורי" המצרית של חטיבת גבי עמיר במלחמת יום הכיפורים, בהבקעה לעבר צומת "צח" וציר "חבית", שהיו הכביש האסטרטגי המרכזי שבין איסמעיליה לסואץ באזור הגשרים של צה"ל בצפון האגם המר. מחלקת צנחנים בפיקוד המ"מ איציק נדן מחטיבה 55 הסתערה רגלית על המתחם, טיהרה וכבשה אותו ואפשרה את התמרון החטיבתי לשטחים הפתוחים של הארמיות המצריות שממערב לתעלה.
הכלה והלקאה
הצבא הרוסי לא התכונן כראוי למלחמה באוקראינה. למרות התמרונים וההיערכות המקדימה לפני הפלישה, הוא התנהל בשיירות ארוכות על צירי תנועה צרים, תוך הימנעות מפריסת הכוחות המשוריינים בשטח המושלג. כשהיטלר פלש לברית המועצות ביוני 1941, אפילו שנפרסו בשטח הענק הזה מיליוני חיילים ואלפי טנקים ומטוסים, הם פשוט "נבלעו" בחזית הרחבה שהשתרעה מלנינגרד בצפון ועד פאתי הים השחור בדרום.
150 אלף החיילים הרוסים שפלשו לאוקראינה, בדומה לוורמאכט המהולל, נבלעו ונבלמו בשטחיה העצומים של המדינה. רוסיה, על אף עוצמתה הגרעינית והצבאית והשטח הנרחב שלה, היא מדינה של כ־150 מיליון תושבים בלבד, עם ילודה מערבית של מעט יותר מצאצא אחד למשפחה. זו מעצמה שכוחה הצבאי, שטחה ואוצרות הטבע שלה אינם משתקים את פחדיה משני ענקים: סין, וארה"ב ואירופה של נאט"ו.
זו אולי הסיבה לכך שרוסיה משקיעה את מרב משאביה האינטלקטואליים והחומריים בכוחה הצבאי ואיננה מנצלת אותם לצורכי מדע שימושי וטכנולוגיה מתקדמת אזרחית, שיאפשרו פיתוח כלכלה פורחת הקולטת השקעות אנושיות ופיננסיות מהמערב והמזרח כאחת.
לסיכום תובנותינו כישראלים מהמלחמה הזו, קודם כל נתבונן באזרחי אוקראינה הנחושים למרות הכל לא לוותר על עצמאותם, ולשלם לשם כך מחיר נורא, שבו גברים שולחים את נשותיהם וילדיהם לגולה כפליטים בעוד הם נלחמים נואשות באויב עדיף – ובכך למות ולא להיכנע ולהתפשר.
אחד מהפרשנים האהודים בתקשורת, מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן אליהו, כמו גם אחרים בצמרת הצבאית, לא מבינים מדוע אין האוקראינים מוכנים להתפשר עם הרוסים על מולדתם. טענתם היא "עדיף להיות חכם מאשר צודק", זאת לנוכח הניסיון הצ'כי שהכיל את הכיבושים של היטלר וברז'נייב בהתאמה.
התובנה שלי היא שצמרת המדינה ובמיוחד הביטחונית, שבויה עד עמקי נשמתה בתפיסת הביטחון של ההכלה. להכיל את אובדן השטח והריבונות בגליל ובנגב; להכיל התפשרות על ערכים לאומיים; להכיל השפלה לאומית; להכיל את האויב הפנימי שלנו "ולהבין אותו"; להתעלם מסכנות חמורות לקיום העם והמולדת שלנו – הרבה יותר מאלה העומדות לפתחה של אוקראינה בימים אלה.
את הסכנות אנחנו מכילים בשאננות ובאובדן דרך, כגון בהלקאה העצמית שלנו ובסוגיית המהגרים שאינם יהודים משטחי המלחמה באוקראינה. אותם מהגרים מנצלים את רוחב לבנו היהודי, הן כדי לשנות בלי דעת את צביוננו כמדינה יהודית, והן כדי להקשות עלינו את מחויבותנו לקלוט את מאות אלפי היהודים מרוסיה ומאוקראינה, העומדים לממש את ייעודה של מדינת ישראל כארץ מקלט וכבית לאומי לעם ישראל.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים