משהו: האמת היא כמו שירה, ורק מעט מאוד אנשים אוהבים שירה.

עוד סיפור כואב
בתוך כל הדיווחים מאוקראינה, קראתי בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" דיווח כואב. זה סיפור אמיתי שלא ראיתי שפרסמו בארץ: נטליה, פליטה מאוקראינה, התמוטטה ומתה כשירדה מהאוטובוס ברומא אחרי 30 שעות נסיעה. היא ברחה מאוקראינה, מקרמנצ'וק, עם שני ילדים, ואז נסעה איתם מגבול פולין ועד רומא, מרחק 1,600 קילומטר באוטובוס. 30 שעות. בת 45, עם שני ילדים בני 10 ו־12.

אחרי שהיא עברה עם שני הילדים דרך ארוכה בתוך אוקראינה עצמה, והצליחה להגיע אל פולין, היא הייתה מאושרת כאשר היא מצאה בפולין נזירה איטלקייה שהציעה מחסה לפליטים ליד רומא. יחד עם עשרות פליטים אחרים היא עלתה לאוטובוס. התקווה התגשמה, האוטובוס הגיע לרומא. היא ירדה ממנו, חייכה ונופפה לשלום למקבלים את פניה, הלכה כמה צעדים, הניחה את היד על החזה, אמרה "יש לי כאן כאב חזק", והתמוטטה ומתה לעיני ילדיה.

עוד סיפור על עולם שהשתגע. בתוך כל דיווחי המלחמה, בתוך עוד מיליוני טרגדיות לא מדווחות, אני נזכר דווקא בו שוב ושוב.

נדל"ן מתרסק
מדוע אומרים שמחירי הנדל״ן בישראל עולים? לא בכל מקום. ברעננה, ליד בית שמשופץ בעשרות מיליוני שקלים, ברחוב שבו גר מגלומן חסר רגישות שלא חייב להתחשב בבוחרים כי אין לו, המחירים דווקא יורדים. עוד מעט נראה מודעה: ברעננה. בית ברחוב של ראש הממשלה. לא ראוי למגורי אדם. היה 5 מיליון. היום משלמים 4 מיליון למי שרק ייקח וייתן בתמורה בית רחוק משם.

תיקון כיוון הצדק
הבעיה בחקירות ובמשפטים ובכתיבה נגד נתניהו היא שהדבר אשר מוביל את החוקרים, התובעים והכותבים בתקשורת נגד נתניהו מלכתחילה ועד היום הוא עיקרון אחד מרכזי: אסור לנו להפסיד. אני מייחל לחיות בעולם שבו כל חקירה משטרתית וכל תביעה משפטית, כל פרקליטות, כל קטגור וגם כל כלי תקשורת ביקורתי, יאמרו לעצמם כל יום: הלוואי ונפסיד. הלוואי והנאשם ייצא זכאי.

המלחמה המשפטית המכוערת נגד נתניהו והרצון של המנגנונים רבי־הכוח לא להפסיד בה גם אם כתב האישום מעוות, וגם אם כל כלל וכל צדק סורסו, מגיעה לשיא שפל במיוחד כאשר מונעים את העברת כספי התרומות של אזרחים להגנה המשפטית על נתניהו. כל תירוץ נבזי גויס כדי למנוע את העברת 4 מיליון השקלים או יותר שאזרחים תרמו להגנה המשפטית של נתניהו.

כידוע, הפרקליטות והקטגוריה ממומנות בתקציב אינסופי, והם עברו גם אותו. מצד שני נאשם צריך לשלם מיליונים מכיסו. זו עוד שיטה של מערכת שלטון החוק לרסק נאשמים, בלי קשר לשאלה אם הם אשמים או חפים מפשע.

הישראלים בעלי המצפון התגייסו ותרמו להגנה המשפטית, בעקבות יוזמתו מעוררת ההשראה של ינון מגל. הישראלים יתרמו גם מיליון כל חודש אם יהיה צריך. ומה קרה? במקום לשמוח, הרי בנק דיסקונט, כפי שנמסר, מקפיא את הכסף, מס הכנסה לא מאשר ניכוי מס מהתרומה, וגרוע יותר: כל מיני סוגי ועדות כנסת או יועצים משפטיים או גופים פוליטיים לא מרשים להעביר את הכסף להגנה המשפטית של נתניהו.

במקום לשמוח על כך שהכוחות במאבק על האמת שווים, וכי כך יוכל הנאשם על ידי מנגנוני הקטגוריה האדירים לקבל סיכוי מרבי להיחלץ מההאשמות, מנסים בכל דרך למנוע גם את המחווה היפה של הישראלים שתרמו. תרמו כי הם מאמינים שאם יהיה תקציב לא חונק גם לפרקליטי ההגנה, אולי לאמת יש תקווה לנצח.

נוֹבָה ישראל
הנכד של הנין שלי קם בבוקר בביתו ברחוב ז׳בוטינסקי ונסע ל"ארומה" בכיכר אוסישקין. הכביש התפתל לאורך מצוקי החוף. מי הים השקופים הקסימו בצבע טורקיז שלא הפסיק להרהיב אותו, אף שזה היה אך טבעי באי היווני שבו הוא גר, האי הקרוי דגניה ג׳. הוא הפליג משם בסירה מהירה של אגד לאי ששמו ירושלים הימית, לשיעור באוניברסיטה העברית בקורס "ההיסטוריה של ישראל החליפית באיים יווניים".

דגל ישראל קיבל את פניו בנמל. השיעור היה מרתק ובו עיינו בתהליך הקנייה של איים יווניים ליתר ביטחון, והקמת ישראל השנייה בשביל ישראל הראשונה, שמיד קנתה שם בתים שבפרסומות הדגישו את יתרונם: ״בלי ממ״ד״.

הוא נסע בערב במנהרה תת־ימית למועדון באי תל אביב, שהיה קרוי גם האי בלי החניה. היה שם קניון עזריאלי במתחם עם המגדל המרובע, המשולש, העגול, המלבני, האליפטי, המחומש והמתומן, שמפאת כובדם וגובהם גרמו לאי לשקוע קצת ולהתנדנד ברוחות, אבל כולם כבר התרגלו לכך, ומחירי הדירות באי הזה הרקיעו ככל שהצפיפות והמחנק עליו גדלו.

מחלפים וכבישים חיברו את ניו תל אביב-יפו אל נֶאוֹ חולון, אל דֶר נוֹיֶה ראשון, אל נוֹבוֹ בת ים, אל נְאוֹבוֹ רמת גן, אל נְאוֹבָה רמת השרון וגם אל טירה אל־ג'אדידה. האי נַאיי בני ברק התקין גשר שמתרומם בשבת. הוא אכל שווארמה לצהריים ב"דבוש", עבר ב־AM:PM וקנה חלב מהאי הדרומי יוטבתה החדשה. קנה "מעריב" בסטימצקי ברחוב הרצל באי, ובעיתון היה כתוב ששר האוצר של האיים הישראליים שוקל להעלות מסים כדי להילחם ביוקר המחיה. "מה חדש?", הוא מלמל לעצמו.  

לקח
אנחנו צריכים תמיד לסמוך רק על עצמנו שנדע לגייס את העולם להציל אותנו.
 
פינת השלולית
קם הדוב מרבצו, קצת גונח כי גבו הציק, גירד מעט פדחתו והחליט שהגיע הזמן למצוא לעצמו נסיכה. הוא יצא אל השלולית. לא חשב פעמיים לפני שקרע פתח בגדר סביבה, ונכנס לשטח השלולית. בדשדושו במים המעופשים דרך הדוב על כמה בעלי חיים חפים מפשע, ראשנים ודגיגים שחיו שם ולא הבינו מניין ולמה הגיע להם העונש הזה.

הריח הלא נעים של העשבים הרקובים בשלולית החל לחדור לנחיריו. אפו זלג והוא החל משתעל, רגליו שקעו בבוץ, בקיצור מצב לא נעים גם לדובים. הנסיגה לשטחו ליד המאורה הייתה בריצה. מאחור השאיר כמה גוויות, וכן כן, גם את הצפרדע שבתוכה הייתה הנסיכה.
(בתודה לרמי ישראלי, ששלח לנו את סיפורו של הדוב בשלולית). 