ראית מחבל רוצח יהודים? ירית בו בגבורה והצלת חיים? קח מיד עורך דין. אתה בצרות. ישראל של המאה ה־21 היא מדינה שמותר להירצח בה. מסובך יותר להפריע לרוצח בביצוע תפקידו. שאלות נוקשות יופנו כלפיך במשטרה ואם לא, אז בתקשורת: מדוע לא ברחת מהרוצח שעמד מולך עם סכין, ובמקום זה ירית בו? תענה בבקשה, וכל תשובה תיחשב נגדך. הרוצח נפל, ראו בצילומים, מדוע ירית בו ולא רצת אליו כדי להעניק לו עזרה ראשונה? אל תגמגם, אם תאמר מילה אחת לא נכונה, תוקע ותואשם.
תידרש לענות על הרבה שאלות כאלה ואפילו על שאלות שאתה לא מתאר לך. אנחנו מקווים שהכנת תשובות טובות לפני שירית. במקום שיעטפו אותך בצל”שים ובתשואות, תתבקש לסור לתחנת המשטרה, שלטון החוק ייקח עליך בעלות, קשה לצאת מזה טוב בלי עורך דין.
העובדה שהנשק נלקח באקט משפיל ממי שירה במחבל, והוחזר רק לאחר לחץ מהציבור בישראל - אופיינית. הצלת – הסתבכת. זה הכלל הברור, ואנחנו לא בדיוק מאמינים כאשר דוברי שלטונות הצבא והמשטרה אומרים ש”הפקודות מגינות על החיילים” ועל האזרחים שנקלעים לזירות רצח, אזרחים שברגע הזה הם בעצם החיילים וכוחות ההצלה בשטח.
נכון שהפעם המשטרה התעשתה, ויצאו הודעות משטרה שבהן נכתב כי האזרחים פעלו כשורה, בנחישות ובגבורה. עם זאת, אווירת הלחץ שבה שרוי מי שירה במחבל חלחלה עמוק מדי לתוך החברה הישראלית.
נהוג לומר שאנחנו חיים בזכות הלוחמים המגינים עלינו. אנחנו יודעים שחלקם נופלים בקרב במהלך ההגנה על האזרחים. הגיע הזמן להבין שאנחנו חיים גם בזכות כל יהודי שחי בארץ, כי מתברר שוב ושוב מה שאנחנו לא רוצים להבין: כל יהודי שחי בארץ הוא לוחם במערכה, גם אם אינו יודע זאת. כל אחד מהיהודים החיים בארץ עלול להיות חלל בשדה הקרב מול האויבים. ילד, ילדה, אישה, זקנים, כל אחד. גם כשהוא לא יודע שהוא כזה. הנה שמות החללים שנרצחו כי הם יהודים שחיים בארץ ישראל, ובכך, בזכותם, חיים כולנו. נרכין ראש בהערצה בפניהם. הם גיבורים שלא יודעים שהם כאלה: הרב משה קרביצקי, לורה יצחק, דוריס יחבס, מנחם יחזקאל.
כל הזמן, מאז ראשית שיבת העם היהודי למולדתו, ערבים מבצעים פיגועים כדי לרצוח יהודים. חשוב מאוד להזכיר גם שיש כל הזמן סיכולי פיגועים. אם לא היו סיכולים, היו הרבה יותר רציחות של יהודים. אגב, די ברור שאת הפיגוע הזה היה קל יחסית לסכל. מחבל שידוע מראש שהוא איש דאע”ש היה צריך להיות מפוקח יותר. גם בנושא המלחמה בטרור לפני שהוא פוגע בנו יש אצלנו חולשות; חולשות שהן אינן תקלות, אלא מתחילות להיות מובנות בתוך המאבק כבול הידיים בטרור.
נדמה לנו במוח הישראלי השואף לשקט שכל פיגוע הוא הפתעה. ערעור הסדר הקיים. איכשהו גם נדמה לנו שכל מקרה הוא האחרון, ומי שאומר או מרגיש אחרת יוגדר על ידי ישראלים מסוימים השולטים בבמות התקשורת והשלטון כהיסטרי ולא רציונלי. בטח גם קצת גזעני. אנחנו לא רוצים לחשוד בכל ערבי, ובוודאי לא בכל בדואי. לא רוצים לפחד כל הזמן כשערבי בסביבה. להפך, אנחנו רוצים להאמין שהרופא והרוקח הערבים הם הביטוח וההוכחה שתאוות רצח היהודים היא חריגה, והיא בדרך להיעלם.
ואז, בכל פעם שהרציחות לא נעלמות, אנחנו מתאכזבים, רואים בכך סטייה. אנחנו לא רוצים לקבל שזה מצב קבוע, ואנחנו גם נוטים להישען על הסברים שיסדרו לנו נוח ובצורה מתקבלת על הדעת את האלימות מצד אויבי ישראל. פעם אומרים לנו: מפגע בודד. פעם אומרים: דאע”ש. פעם מספרים לנו שחמאס לוחם בדאע”ש, ואפילו מספרים שאנשי חמאס הרסו מסגד בעזה על יושביו רק כי הוא היה של דאע”ש. כל ההסברים נועדים כדי לטעת בנו אמונה שהרצח הוא תאונה במהלך החיים. במצב כזה, מי שיורה במחבל, הופך להיות בעיני ישראלים מסוימים למערער הסדר והחינוך המעודן, ולא גיבור שצריך להוות דוגמה לכולנו. המודלים לחיקוי בתקשורת אינם אלה שיש להם אקדח בחגורה, אלא אלה שמפזרים אבקות התעלמות מהמציאות.
בדף של חיילות באינסטגרם, מקום שבו בדרך כלל הכל חיוכים והווי, הומור ויופי, העלו לאחרונה מכתב מאת אמא של לוחמת מג”ב שבו היא ביטאה עד כמה הבת שלה מרגישה מופקרת. בתגובות כתבו חיילות ביטויים קשים להרגשות שלהן, ובהן שזורה השאלה המסוכנת לציונות: בשביל מה להתגייס לצבא כזה?