לפני למעלה משנה קמה מסגרת פוליטית מזרח־תיכונית שיזם הנשיא המצרי א־סיסי ונקראה מסגרת בגדד. היא כללה את מצרים, ירדן ועיראק ונוסדה במטרה לעזור לעיראק ולמשוך אותה מההשפעה האיראנית. מאז ההקמה התהדקו הקשרים והתיאומים בין שלוש המדינות.
בימים האחרונים קמה בשארם א־שייח המצרית מסגרת נוספת הכוללת את מצרים, איחוד האמירויות וישראל. לשלוש המדינות הללו, שראשיהן נפגשו למיני פסגה בסיני, יש כמה מכנים משותפים. המכנה הבולט הוא האכזבה העמוקה מהתנהלותו של ממשל ביידן כלפי המזרח התיכון וסוגיית הגרעין האיראני.
חברי המסגרת החדשה שותפים לדעה שאצה לוושינגטון הדרך להגיע להסדר בנושא הגרעין האיראני, ואף לשלם מחיר עבור זה. לתפיסתם, ארצות הברית עושה טעויות טקטיות שיגרמו להם לסבול בעתיד. מנהיגי שלוש המדינות נפגשו על אדמת מצרים כדי ליצור מנגנון של תיאום ולסכם צעדים לעתיד לנוכח המציאות המזרח־תיכונית החדשה ההולכת ומתהווה.
עצם הנכונות האמריקאית לשקול את בקשת טהרן להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור הדליקה את כל הנורות האדומות וזירזה את המפגש בשארם, שנראה כמה שהוכן בחשאיות והתקיים במהירות.
המכנה המשותף הנוסף לשלוש המדינות הוא החשש מההגמוניה התוקפנית של איראן באזור, המסכנת את המזרח התיכון כולו. מלבד סוגיית הגרעין האיראני, שלוש המדינות רואות שהסכנה הממשית היא החתרנות האיראנית שארצות הברית מתעלמת ממנה או לא רוצה להתמודד איתה.
מצרים ואיחוד האמירויות רואות שהחותים, הנתמכים על ידי איראן, משגרים טילים על סעודיה. האיראנים יורים על האמריקאים בעיראק, וארצות הברית לא מגיבה. לתפיסתן, יש רק מדינה קטנה ונועזת המתמודדת בהצלחה עם תוקפנותה של איראן. זה מסביר את הימצאותו של ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט בשארם א־שייח.
אט־אט הולכת וקמה לה מעין טבעת סביב איראן, שישראל היא חוליה מרכזית בה. נראה ששלוש המדינות שנפגשו בשארם א־שייח מבינות שתהיה מציאות חדשה אחרי חתימת הסכם הגרעין עם איראן. התנהלות ארצות הברית באוקראינה, ולפניה באפגניסטן, רק מחזקת את חששן של המדינות הללו ואת הצורך להתארגן ליום שלאחר הסכם הגרעין.
הנשיא א־סיסי יכול לחבר בין מסגרת שארם לבין מסגרת בגדד. השאלה היא עד היכן יהיו חברי המסגרת החדשה של שארם מוכנים ללכת: אסטרטגיה משותפת? תיאומים שוטפים? סיוע מודיעיני? פריסה צבאית?
המפגש בשארם, מלבד היותו היסטורי, קושר את גורל שלוש המדינות המשתתפות בו לתקופה העתידית. מצרים קפצה לשורה הראשונה בשיתוף הפעולה עם ישראל ובהתמודדות עם איראן. איחוד האמירויות בחרה את המחנה שלה בגלוי וללא היסוס, ואילו ישראל הפכה בן לילה לגורם אזורי מרכזי שכולם משחרים לפתחו.