1. אחרי הפיגוע הנורא בבאר שבע, קל לשכוח שהשבוע הזה נפתח ביום יוצא דופן בשגרה הישראלית. ישראל נעצרה מלכת כדי לאפשר את ההלוויה שהוגדרה כגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. בתי ספר וגנים נסגרו, ילדים נשארו בבתיהם והוריהם הודיעו שלא יגיעו לעבודה - לפחות בחלק הארי של גוש דן. מסביב - מדינת ישראל כולה התגייסה כדי לאפשר לכמות בלתי נתפסת של אוטובוסים להתפנות ולהסיע לבני ברק המון של מאות אלפי אנשים, בעיקר חרדים.
הרב קנייבסקי היה דמות גדולה מהחיים עבור החברה החרדית ובעל משמעות גדולה גם עבור הציבור הדתי והמסורתי, אך לא הייתה לו משמעות רבה עבור החברה החילונית. לא מעבר לכותרות חדשות מזדמנות על כן או לא לפתוח ישיבות בזמן הקורונה, שאם כבר - רק עוררו אנטגוניזם. למרות זאת, מרבית הציבור החילוני כיבד את האירוע, גם אם רטן לעצמו בשקט.
אומרים שקנייבסקי הותיר אחריו ואקום גדול, שספק אם מנהיג חרדי אחר יוכל למלא, ועדיין - שום דמות מההנהגה החרדית - מקרב הרבנים או מבין הפוליטיקאים - לא הטריחה את עצמה לומר משהו בעניין. לפחות בתיאוריה, ניתן היה להגיד תודה למשטרה, נניח, על כך שניהלה את המבצע הזה עם אפס תקלות. אחרי אסון מירון זה לא מובן מאליו. אפשר היה גם לומר תודה קטנה לציבור החילוני, שפשוט נשאר בבית ואִפשר לדבר הזה לקרות באופן חלק. אבל מבחינת ההנהגה החרדית, גם כשקנייבסקי עוד היה בחיים, התנהלות כזו היא לא חלק מהמשחק.
הציבור החילוני מרבה להתקומם על החרדים. בהכללה - הוא מתייחס אליהם כאל טפילים שאינם עובדים ואינם מתגייסים, אינם תורמים לקופת המדינה אלא רק שואבים ממנה, מגדלים משפחות ענק על חשבון הקופה הציבורית, מפגינים בפראות, וחושבים שמגיעות להם רק זכויות, לא חובות. אבל ייתכן שהדבר המקומם ביותר עבור הציבור החילוני הוא התחושה המתמדת שהחרדים פשוט לא רואים אותו.
כלומר - הציבור החילוני עובד, מתגייס, משלם מסים, מחזיק את המדינה על כתפיו ומפרנס את דרך החיים המתבדלת של מגזר חרדי שהולך וגדל בקצב כפול מזה של כלל האוכלוסייה. אבל גרוע מכך - החרדים אפילו לא מכירים תודה על כל מה שהציבור החילוני מאפשר להם. מבחינתם הציבור החילוני הוא שקוף. נון־אישיו. לא קיים.
מנקודת המבט של החרדים זה נראה אחרת, מן הסתם. הם חיים על פי אידיאולוגיה מסתגרת, שאינה ידועה או מובנת למרבית הציבור החילוני. הם הקימו בישראל חברת לומדים שנושמת את התורה, ולא מסתכלת החוצה על העולם ה״מלוכלך״.
בראייתם, הם בעצם מקריבים את חייהם והרבה מאוד תענוגות כדי לחיות כך, משום שהם מאמינים לא רק בכל מילה שיצאה מפיו הטהור של הרב קנייבסקי, אלא שבקיום דרך החיים הזו הם מצילים את המדינה ואולי אפילו את העולם. אז מה פתאום שיגידו תודה למי שמאפשר את זה ומממן אותם? קודם שהחילונים יגידו להם תודה.
הפוליטיקה הצינית של השנים האחרונות רק הפכה את הפער התפיסתי בין הציבור החילוני והחרדי לגדול יותר. החילונים מרגישים שמנצלים אותם בלי בושה תוך זלזול תהומי בתפיסת עולמם ובדרך החיים שלהם, והחרדים בטוחים שרודפים אותם ושונאים אותם על לא עוול בכפם.
צמצום פערים זה דבר חשוב, גם כשמדובר בין החרדי לחילוני. אבל כדי לצמצם את הפער, צריך לפחות להכיר בכך שיש חוסר הבנה עמוק מאוד. מי המנהיג שיעשה את זה? מנקודת מבט חילונית, לפחות כרגע נדמה שבציבור החרדי אין הרבה דמויות שהפער הזה בכלל מעניין אותן.
2. אם מההלוויה של קנייבסקי כבר הספקנו לשכוח, ודאי ששכחנו מהנאום של זלנסקי מול הכנסת, שהתקיים בדיוק באותו יום. הספקנו עוד לרדת עליו קצת כי לא דייק לגבי מעללי האוקראינים בזמן השואה, ועל ההשוואה הבלתי ראויה שעשה לחורבן שחווה העם היהודי, והמשכנו הלאה. אולי רק שכחנו דבר אחד, ועזבו את ההתייפייפות, הפרוגרסיביות המעושה והצדקנות בצד. מה שקורה באוקראינה הוא טרגדיה מאין כמוה.
מדינה שנכתשת ונחרבת כבר חודש ימים, כי היא מתעקשת על עצמאותה, וזלנסקי חי ונושם את הטרגדיה הזאת. הוא עושה ככל יכולתו כדי להניע את העולם המערבי, לוחם החופש והצדק, לעזור לו באופן אקטיבי יותר ממה שקורה בפועל, ולפעמים הוא מגזים. קשה לו. הוא אוכל אבק, ונושא באחריות על המתים ועל המשפחות הקרועות. לכן לא צריך לשפוט אותו לחומרה בעת הזאת, אף שהאמירות שלו אכן לא היו במקום ובוודאי לא מדויקות, בלשון המעטה.
בסופו של דבר, זוהי דרכו של עולם גם כשהוא נחלץ לעזרה. יש שיקולים, יש אינטרסים, יש סדרי עדיפויות. אם כבר רוצים להשוות, כדאי אולי להתייחס להיבט אחר, ולא לשואה. בשנת 1991 אוקראינה מסרה את הנשק הגרעיני שהיה ברשותה בתמורה לערובות אמריקאיות לביטחונה. תשתהו קצת על המשפט הזה. הוא מכניס כל מיני אמירות והבטחות בינלאומיות לפרופורציות.
3. ענת קם, שהורשעה בעבירות ריגול, שברה השבוע שיא בתוכנית "המרדף", בעוד ביומיום שלה היא עורכת במדור הדעות בעיתון "הארץ". אתי כרייף, התחמנית הבינונית שנזרקה מכס השיפוט היישר לזרועותיה השטחיות של התקשורת, מוזמנת לכל תוכנית אירוח ומקבלת אלפי שקלים רק כדי להגיע להשקות. מאוד יפה לקבל חזרה לחברה אנשים שפשעו או שגו ושילמו את חובם, אבל זה לא אומר שצריך להפוך אותם לגיבורי תרבות.
מי שהמציאה את כרייף זו התוכנית היוקרתית "עובדה". זו לא הייתה הכוונה, מן הסתם, אבל זה מה שקרה, ומאז כל זב חוטם כבר רץ לראיין אותה. קם, לעומתה, עשתה מעשה שסיכן את הביטחון האישי של כולנו. היא ישבה בכלא ומותר ואפילו צריך לסלוח לה, אבל להפוך אותה לסלב טלוויזיוני? האם משתלם וכדאי לחצות גבולות ערכיים וחוקיים, כי זאת למעשה הדרך לתהילה?
עיתונאים ועורכים נוטים לצקצק על התנהגותו הבוטה של ח"כ דודי אמסלם, שהופך את הדברים שחברה ערכית צריכה להתבייש בהם למקור לגאווה, בעודו מזלזל בחנונים שנשמעים לכללים ומדברים יפה. אבל במה הם שונים ממנו? גם הם הופכים את מה שאינו ערכי - למקור לגאווה ולפרנסה. הוא לפחות לא מעמיד פנים.