למדליין אולברייט לא היה שום סיכוי להיכנס לרשימת עשרת שרי החוץ הגדולים של ארצות הברית. לא בגלל ביצועים בינוניים, לא בגלל משברים בלתי פתורים, לא משום שהמומחים ראו את הכהונה שלה בעין רעה. לאולברייט לא היה סיכוי, מכיוון שהמשאל נערך כעשור ומחצה לפני שמונתה לתפקיד שרת החוץ. המשאל נערך כשעוד הייתה אולברייט מומחית במרכז וודרו ווילסון, שממנו עברה לאוניברסיטת ג׳ורג׳טאון.

קצת לפני כן הייתה שליחה לקונגרס של המועצה לביטחון לאומי בימי הנשיא ג׳ימי קרטר. קצת אחרי כן שימשה יועצת לקמפיינים המפסידים של המועמדת לתפקיד סגנית הנשיא, ג׳רלדין פררו, ושל המועמד לנשיאות מייקל דוקאקיס. כלומר, היא הייתה בעניינים. אך עוד לא במרכז העניינים. עוד לא האישה הראשונה לכהן כשרת החוץ של ארצות הברית.

המגזין ״אמריקן הריטג׳״ ערך את המשאל, 20 וכמה היסטוריונים השיבו. לא בדיוק מדגם מייצג של שום דבר, אך מבט מרפרף על התוצאות מאפשר להניח שגם מדגם מייצג היה מניב תוצאה די דומה, בהבדל אחד: לו היה נערך היום אותו משאל, היה מתווסף בו שם של שר חוץ. לא, זו לא הייתה אולברייט. הבולט מכולם מאז תחילת ימי רונלד רייגן ועד ימינו היום, היה שר החוץ ג׳יימס בייקר. אם מישהו היה נכנס לעשירייה, מכל שרי החוץ שכיהנו מאז נערך המשאל, זה כנראה היה רק הוא. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. רשימת ההיסטוריונים הנבחרת כללה בעיקר שרי חוץ ותיקים, עתיקים.

על הראשון ספק אם יהיה ויכוח. זה ג׳ון קווינסי אדמס, שכיהן כנשיא השישי, ועל כהונתו זו אינו מקבל ציון גבוה. הוא היה שר החוץ השמיני, ובמשך שמונה שנות כהונה תחת הנשיא ג׳יימס מונרו, התווה את מדיניות החוץ של אמריקה, כולל - וחשוב במיוחד - עיצובה של ״דוקטרינת מונרו״, שקבעה את ההגמוניה של ארצות הברית ביבשת אמריקה כולה, צפון, מרכז ודרום. בהחלט היה מעניין לשמוע אותו מסביר היום את מלחמת רוסיה־אוקראינה.

לפני שנעשה לשר החוץ, שימש כשגריר הראשון של ארצות הברית ברוסיה, ולמד ממקור ראשון על חששותיה של רוסיה מפני פלישה ממערב. בעודו יושב במעונו כשגריר בסנט פטרסבורג, חזה בצבאו של נפוליאון מסתער ואז ניגף בשלג ובבוץ. בשורה טובה? לאדמס ולצאר הרוסי היה אינטרס משותף: שניהם רצו שהבריטים יילחמו בנפוליאון. הצאר - כדי שלנפוליאון לא יהיו כוחות להגביר את ההסתערות על רוסיה. אדמס - כדי שהבריטים יהיו עסוקים בצרפתים, ולא ישקיעו כוחות במלחמה שניהלו באותה עת בצפון אמריקה נגד האמריקאים.

מעניין לעבור על רשימת שרי החוץ המצטיינים, ולראות כיצד כמעט כל אחד מהם התמודד עם רוסיה. רק מעטים חמקו מהצורך הזה. אדמס היה השגריר אצלם; וויליאם סיוורד, שר החוץ בתקופת נשיאותו של אברהם לינקולן, רכש מהם את אלסקה. אגב, לא מעט אמריקאים ביקרו את הרכישה ההיא, וסברו שארצות הברית משלמת הרבה יותר מדי תמורת שטח גדול ומיותר מכוסה בקרח, בערך 7 מיליון דולר. הנשיא שאישר את העסקה, אנדרו ג׳ונסון, מי שנכנס לנעליו של לינקולן אחרי ההתנקשות, היה לא פופולרי. לכן העסקה הייתה לא פופולרית אף היא. היא זכתה לכינוי ״השטות של סיוורד״, מה שמשמש תזכורת לכל שופטי השרים והנשיאים לחכות עם פסק הדין, אולי כמה עשרות שנים, אולי אף 100 או 200 שנה, בטרם יחתמו עליו וישליכו לארכיון.

במקומות 5, 6 ו־7 בדירוג הופיעו שלושה שרים של ימי המלחמה הקרה, שכמובן לא הייתה להם ברירה אלא להתמודד עם רוסיה. ג׳ורג׳ מרשל עיצב את דוקטרינת הנשיא הארי טרומן, להכלת הסובייטים. דין אצ׳יסון, שירש את מרשל, הקים את נאט"ו. הנרי קיסינג׳ר, היחיד מכלל המצטיינים שרבים מאיתנו עוד זוכרים מכהן בתפקידו, והיחיד שעודו בחיים, ניהל עם הרוסים משחק מוחות שכלל מאבק על ידידותה של סין, ומעבר לתקופת הפשרה, ״דטאנט״, בליווי הסכמים לפיקוח על נשק גרעיני.

קיסינג׳ר היה היועץ לביטחון לאומי, ואחר כך שר החוץ, כאשר אולברייט החלה את המסע הארוך שלה לצמרת. מסלול זה עברו רבים מבוגרי העת ההיא, ביניהם גם יורשתה של אולברייט כאישה השנייה שהייתה שרת חוץ של ארצות הברית, קונדוליזה רייס, שהתמחתה בלימודיה ברוסיה. כשקיסינג׳ר פחות או יותר גמר את הקריירה שלו כאיש ממשל, אולברייט החלה לעבוד אצל הסנאטור אד מסקי. אחר כך הצטרפה לאחד ממוריה באוניברסיטה, היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז׳ז׳ינסקי. את הקפיצה הגדולה עשתה עוד עשור וחצי אחר כך, כאשר מונתה להיות השגרירה לאו״ם.

בשבוע שעבר היא מתה, בעיצומו של משבר שיש לה חלק בתהליכים שחוללו אותו: אולברייט כיהנה בשנים שבהן אמריקה נראתה כאימפריה כל יכולה שברצונה תלוי הכל. לזכותה - או לגנותה, תלוי בנקודת המבט - אפשר לרשום כמה מהמהלכים הנחרצים להרחבת ברית נאט"ו מזרחה. אפשר להניח שהיה בזה שילוב של עניין מקצועי עם סנטימנט אישי. אולברייט ידעה לשוחח בצ׳כית, פולנית ורוסית. היא הייתה בתם של מהגרים, שהסתירו את זהותם. יהודייה במוצאה, שההורים החליטו לגדל כקתולית, כדי למנוע ממנה את הגורל של יהודים אחרים. רק כאשר הייתה בשיא עוצמתה, כשרת החוץ, קיבלה בפומבי את מה שחשדה בו כבר קודם: מסקנות התחקיר ההיסטורי שהפיג כל ספק ביחס לזהותה האמיתית של משפחתה. כמה עשרות מקרוביה הובלו להשמדה.

משבר לעסוק בו

יש הרבה סוגים של שרי חוץ בהיסטוריה של ארצות הברית, והרבה דפוסים של אישיות שהותאמו לתפקיד הזה. בקדנציה הראשונה של הנשיא ביל קלינטון, כש״קץ ההיסטוריה״ נראה קרוב, והמלחמה הקרה כבר במראה האחורית, התיישב על הכיסא וורן כריסטופר, עורך דין ערמומי, שתמיד נראה קצת מנומנם מכדי לבצע את התפקיד. זה היה שינוי דרמטי לעומת האגו הגדול, הפה הגדול והנוכחות הכוחנית של ג׳ים בייקר, שניצח על סופן של חומת ברלין ושל ברית המועצות, ואחר כך על הקמת הקואליציה של מלחמת המפרץ הראשונה נגד עיראק. באופן טבעי, שרי חוץ גדולים זקוקים לאירועים גדולים, אי אפשר להצטיין בתפקיד כששום דבר לא קורה. קלינטון התלונן על העובדה הזאת בתום תקופת כהונתו. הוא ידע שלא ייזכר עם שורת הנשיאים הראשונה, משום שלא התמודד עם משבר גדול, כמו מלחמה, שבר כלכלי או אסון לאומי. המשבר העיקרי של כהונתו היה רכילות קצת מדי עסיסית מהבית הלבן, שהאפילה על דברים חשובים יותר.

לאולברייט, קצת יותר מאשר לוורן, היה משבר לעסוק בו: תחילה, כשגרירה באו״ם, עסקה בטבח הנורא ברואנדה, והתנגשה עם מזכ״ל האו״ם, שגילה - לטעמה - אוזלת יד. היא גם מי שהביאה לסיום כהונתו של המזכ״ל, בוטרוס בוטרוס ראלי. היא עשתה היסטוריה כאישה ראשונה במשרד החוץ. ובזכותה עשה גם ראלי היסטוריה: המזכ״ל הראשון בתולדות האו״ם שלא זכה לכהונה שנייה. היא חשבה שהוא מגלה אוזלת יד במלחמת רואנדה, ואחר כך במלחמת בוסניה. הוא חשב שהאמריקאים חזקים בדיבורים וחלשים במעשים. כשכוח אמריקאי נתקל ונפגע בקרב בסומליה - מה שנודע לימים כתקרית ״בלק הוק דאון״ - קלינטון מיהר לקפל את הזנב ואת הכוח ולצאת. כשהתקבלה החלטה לבלום את הזוועות בבוסניה, האמריקאים סירבו לשלוח כוחות קרקע. הם מוכנים להפציץ מהאוויר.

על עניינים דומים התנגשה אולברייט גם עם מי שהיה אז יו״ר המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, קולין פאואל. מיד אחריה, גם הוא עשה היסטוריה: שר החוץ השחור הראשון. ואחריו רייס, האישה השחורה הראשונה. הנה, כבר אפשר לזהות כאן סוג של דפוס התנהלות אמריקאי בעשורים האחרונים. שרי חוץ שלא עושים היסטוריה בחוץ, אלא עושים היסטוריה בבית. לא היסטוריה של מדיניות, אלא היסטוריה של זהות. לא במקרה, מאז בייקר ועד היום אין מי שראוי להיבחן לרשימת עשרת הגדולים אי־פעם. לא במקרה, כבר אין לאמריקאים אדמס, מרשל, קיסינג׳ר (שהיה, צריך לומר, היהודי הראשון כשר החוץ).

שר החוץ המכהן כיום, אנתוני בלינקן, דומה יותר לוורן מאשר לאולברייט. שחקן שעושה עבודה שחורה בשקט, לא כוכב שעולה על המגרש כדי למלא את הבמה. אולברייט הייתה אישה נמוכה מאוד, נמרצת ומטופחת. בפגישה ראשונה איתה, זה היה כמעט מפתיע. על המרקע שפעה כריזמה, שאפשרה לצופים לשכוח עד כמה היא קטנה. בחיים שפעה את אותה כריזמה, שהקטנות רק הוסיפה לה רושם. כל כך הרבה מרץ בכל כך מעט גוף. בלינקן הוא מהסוג השני, מהסוג שספק אם תזהו ברחוב. בלינקן ביקר השבוע בישראל כדי להיפגש עם ראש הממשלה ועם שרי החוץ הערבים. היה מעניין לראות אם כשהיה פוסע בשדרות רוטשילד בתל אביב או ברחוב בן יהודה בירושלים, מי מכם היה מזהה אותו. עכשיו חִזרו לאחור, לשרי החוץ הקודמים, נסו להיזכר את מי הייתם מזהים יותר בקלות: מייק פומפאו, הילרי קלינטון, ג׳ון קרי, קונדוליזה רייס, קולין פאואל, אולברייט, וורן, בייקר, ג׳ורג׳ שולץ?

מכל אלה, פאואל היה האהוד ביותר בציבור האמריקאי. גיבור מלחמה, גנרל, דמות מופת ציבורית. כשר החוץ זה לא עזר לו הרבה. הציבור אהב, ממשל הנשיא ג׳ורג׳ בוש קצת פחות. כשנזקקו לשירותיו הטובים, לאמינות שלו, שלחו אותו להציג מידע מודיעיני מפוקפק על תעשיית הנשק הלא קונבנציונלי של עיראק. כשנתן את עצותיו, העדיפו להתעלם מחלק גדול מהן. פאואל היה שר חוץ בפרופיל גבוה עם השפעה נמוכה, אבל עם 86% אהדה. לכריסטופר היו 40%. מן הסתם, כי רבים בקושי זכרו מי הוא. לאולברייט, רייס וקלינטון, שלוש הנשים ברשימה, הייתה תמיכה כמעט זהה. קצת משונה, אבל כעת כשבדקתי, שמתי לב לנתון הבא: 60 וקצת אחוזים לכל אחת. לא שלכל שר חוץ יש התמיכה הזאת. לג׳ון קרי הנפוח, שר החוץ של הנשיא אובמה בכהונתו השנייה, היו פחות מ־50%.

בלינקן לא היה גנרל, או מועמד לנשיאות, גם לא עשה היסטוריה בשום דרך. הוא יהודי, אבל לא הראשון. גם אולברייט הייתה, לפחות בערך. אביו היה דיפלומט - גם אביה של אולברייט. אביו החורג היה ניצול שואה. גם הוריה של אולברייט נמלטו מאירופה הבוערת. כך או כך, קשה להתבלט, קשה להתברג לחמישייה או לעשירייה של הבולטים ביותר, כשאתה כבר שר החוץ ה־71 במספר.

שני סוגים של הפתעות

כאמור, הבולטים ביותר כיהנו במאה ה־19, כשאמריקה עוד הייתה צעירה או באמצע המאה ה־20, כשאמריקה הייתה שקועה במאבק איתנים עם אימפריה יריבה. הימים עכשיו הם ימי קטנות. אמריקה נסוגה מהעולם, ולשרי החוץ שלה נותר התפקיד של כליא ברק. לספוג תלונות והערות, לספוג את לעגם של מי שחושבים שהמעצמה ירדה מגדולתה, להסביר מדוע הנשיא לא רוצה את זה ולא רוצה את ההוא.

פומפאו נאלץ להסביר את התנהלותו של טראמפ - וניכר בו שלא תמיד יש לו חשק לעשות זאת (פומפאו הוא מהיחידים שכבר מהרהרים כמעט בקול רם באפשרות להתמודד על המועמדות הרפובליקנית, אפילו נגד טראמפ). קרי הסביר בהתלהבות את התנהלות אובמה - גם כשהישגו העיקרי היה הסכם לא מוצלח עם איראן והרבה הבטחות על הקרח בענייני סוריה, הפלסטינים, ההתחממות הגלובלית ועוד כמה עניינים. קלינטון הייתה קלינטון. כלומר, הייתה שרת החוץ אבל חשבה בעיקר כיצד תצליח להפוך את התפקיד למקפצה למה שהיא רוצה באמת, קרי, להיות נשיאה (למי ששכח, היא לא הצליחה).

בשנת 2016, דניאל דרזנר, מהכותבים המעניינים והחכמים על מדיניות החוץ האמריקאית, הציב אותה בראש רשימת שרי החוץ המצטיינים. לרגע נדהמתי - האם קלינטון היא הטובה ביותר? אחר כך הבטתי שוב בכותרת: שרי החוץ המצטיינים מאז סוף המלחמה הקרה. כלומר, שישה מתוך שישה. בעצם, דרזנר דירג אותה לפני כל האחרים החל מוורן ועד אליה וגם הוסיף הערת אזהרה: יכול להיות שבעוד כמה שנים ההערכה תשתנה. את כריסטופר העמיד במקום השישי, והזכיר שזו לא לגמרי אשמתו. לנשיא קלינטון לא היה עניין גדול במדיניות החוץ לפחות בשנתיים הראשונות לכהונתו (יוצא דופן, לא בטוח שלטובה: הסכמי אוסלו). שני מהסוף מיקם את פאואל, שלנשיא לא היה בו אמון. את קרי מיקם רביעי, וזה אף על פי שרשם הישג לזכותו: דרזנר תמך בהסכם עם איראן, ונתן לקרי קרדיט על חתימתו.

בלינקן יקבל פחות קרדיט מקרי, אם הסכם עם איראן ייחתם בפעם השנייה. קודם כל, משום שהסכם שני זה לא כמו הסכם ראשון. שנית, משום שההסכם השני מצטייר כפחות מוצלח אפילו מהראשון, שגם הוא לא היה הישג של נחישות אמריקאית. שלישית, משום שבלינקן איננו שר החוץ המנוסה של נשיא צעיר (אובמה הצעיר, קלינטון וקרי, שהציב לצדו, מבוגרים יותר, מנוסים יותר). הוא שר החוץ של נשיא קשיש שכבר ראה הכל, שמע הכל, ורואה את עצמו כמומחה גדול למדיניות חוץ.

ביידן נכנס לסנאט האמריקאי כאשר הנרי קיסינג׳ר עוד כיהן בתפקיד. רביעית, משום שקרי היה עסוק בטיפוח תדמיתו. הוא היה פוליטיקאי שנעשה למדינאי, ולא דיפלומט מקצועי. חמישית, משום שלבלינקן יש הרבה תכונות טובות, אבל בולטות איננה אחת מהן. זה ישחק לרעתו במשחקי הדירוג של שרי חוץ משפיעים ומכריעים, וישחק לטובתו אם ממשל ביידן ייתפס כממשל לא אפקטיבי שחתם על הסכם גרוע עם איראן, לא הצליח לבלום את פוטין, וקרטע בניהול המערכה מול סין. כמובן, עוד מוקדם מדי לבשר על משהו מאלה. אם כבר בהקשר לרוסיה, הממשל מפתיע לטובה, לפחות כשם שפוטין מפתיע לרעה.

גם בכך בלינקן לא יהיה הראשון להיות מופתע מהרוסים, בדרך כלל לרעה. שני סוגים של הפתעות יש לאמריקאים בהקשר הזה. הפתעה ראשונה: הם תמיד נדהמים מהריאליות הציניקנית של שליטי רוסיה, ומהעובדה שבאמת אינם מתעניינים כמלוא הנימה משיקולי מוסר או זכויות אדם. הפתעה שנייה: לעתים קרובות הם נדהמים גם מהביצועים של הרוסים. לפעמים לטובת הרוסים, אבל לרעת העולם כפי שהאמריקאים היו רוצים שיהיה (זכור במיוחד: השיגור הראשון של אסטרונאוט לחלל), לעתים קרובות גם לרעת הרוסים עצמם, כפי שקורה כעת באוקראינה, היכן שהצבא האימתני נקלע לקושי רב מול הלוחמים הנחושים של וולודימיר זלנסקי.

ג׳ון היי, שהיה שר החוץ תחת שני נשיאים דומיננטיים, וויליאם מקינלי, עד שנרצח בכדורי מתנקש אנרכיסט, ואחרי יורשו, טדי רוזוולט, הופתע מהרוסים פעמיים גם מהציניות וגם מהקושי לבצע. זה היה מזמן, אבל הסיפור מהדהד עניינים מוכרים מהיום. הרוסים רצו מרחב מחיה, לא במערב, אלא במזרח. הם רצו להשתלט על מנצ׳וריה. היפנים לא היו מרוצים. אחרי מנצ׳וריה תבוא קוריאה, משמע, איום קרוב לבית. מלחמת רוסיה־יפן הייתה קשה והסתיימה בהפתעה. היפנים ניצחו.

זו הייתה מלחמה אכזרית - אכזרית מדי לטעמו של היי, שלא היה טירון בענייני מלחמות. היי קנה את מקומו בהיסטוריה כעוזרו האישי של הנשיא לינקולן, שאותו ליווה בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, ועד להתנקשות. בכמה מהקרבות של מלחמת רוסיה־יפן השתתפו יותר חיילים מאשר בקרבות הגדולים ביותר של מלחמת האזרחים, כמו גטיסברג. מסוף פברואר ועד אמצע מרץ של שנת 1905 נלחמו רוסים ויפנים בקרב מוקדן. יותר מ־600 אלף חיילים, כ־160 אלף נפגעים. היסטוריונים רבים סבורים כי זה היה הקרב הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. הקדמה ראויה למה שיבוא עשר שנים אחר כך, במלחמת העולם הראשונה.

האמריקאים התלבטו כיצד לפעול לאורכו של המשבר הזה, שסופו, אגב, פרס נובל לשלום לנשיא רוזוולט, בזכות תיווכו להסכם שהביא לסיום המלחמה. שר החוץ היי שלח מחאות לרוסים על פעולותיהם האגרסיביות. הרוסים הגיבו בהשתאות מהולה בעלבון. אנחנו, אגרסיביים? כמו פוטין היום, כך הרוסים גם אז. ״קשה מאוד ומורכב מאוד לעבוד עם ממשלה שעבורה השקרנות היא מדע״, התלונן היי לרוזוולט. וגם כתב לו: ״אין לנו״ - כלומר, לאמריקאים - ״אחריות לרפא את הנשמה הרוסית״.

פער הגילים בין הנשיא רוזוולט לבין שר החוץ שלו היה 20 שנה. לא בפעם הראשונה ודאי לא האחרונה, שר החוץ היה הקשיש חמור הסבר, עתיר הניסיון, הזהיר, שהתלווה לנשיא צעיר ונמרץ ממנו. לאחר רצח מקינלי, היי הציע לרוזוולט את התפטרותו, אבל רוזוולט הצעיר מאוד, הנשיא הצעיר אי־פעם (הוא היה בן 42 כאשר נכנס לבית הלבן), הבין שהוא זקוק להיי לצדו. הוא עשה מאמץ גדול להשאיר את היי, וגם להתיידד איתו. עד כדי כך שקרא את כל עשרת הכרכים של הביוגרפיה שהיי כתב על לינקולן. הביוגרפיה החשובה על היי עצמו מחזיקה קרוב ל־700 עמודים בסך הכל, אבל שנה אחריה יצא ספר לא פחות מעניין על היי: ״נעריו של לינקולן״. ספר שעוסק באופן שבו היי ועמיתו ג׳ון ניקולאי עיצבו את תדמיתו של לינקולן לאחר הרצח.

רוב ספריהם של רוב שרי החוץ לא שווים את טרחת הקריאה. חלקם לא יותר מניסיון להאדיר, בדיעבד, את מה שעשו. רובם עמוסים בפרטים שאין בהם עניין זמן קצר לאחר תום הכהונה. חריגים בולטים הם ספריו של קיסינג׳ר, שידע לחשוב ולכתוב טוב יותר מרובם. וגם ״נוכח בשעת הבריאה״, של דין אצ׳יסון. קצת יותר מ־700 עמודים, למי שרוצים להתאמץ. על השאר אפשר לקרוא בספרים של אחרים. פרד קפלן על אדמס, וממש לאחרונה, כלומר, לפני שנתיים, ״האיש שניהל את וושינגטון״, על ג׳ים בייקר. הנה דבר אחד שלמדתי ממנו: את עבודת התזה שלו, בייקר כתב על שר החוץ הבריטי, שאפשר לקרוא אותה גם כסוג של הקדמה לקריירה שלו עצמו. הוא היה פרגמטיסט, נושא ונותן מעולה, כתב על בווין, ו״לא סבל את חולמי החלומות״. מעולם ״לא הלך לאיבוד במבוך האידיאולוגיה״, ותמיד ״היה מאוד פרגמטי״.

בישראל המנדטורית, הנאבקת על עצמאות ועלייה לאחר השואה, המנהיגים חשבו שבווין אנטישמי. הוא היה מתנגד עיקרי לעליית יהודים, ובאחת מוועידות המפלגה טען שהאמריקאים ״מנסים לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל, כי אינם רוצים בהם בניו יורק״. לימים, יהיו מי שיאשימו גם את בייקר באותה האשמה, אחרי שהתכתש עם ממשלת יצחק שמיר, והתבטא בחריפות נגד בנימין נתניהו. למה שווה לחזור על זה? כי גם זה לקח שחשוב לזכור, כאשר כותבים על הצטיינות של שרי חוץ אמריקאים: לא תמיד מה שטוב להם הוא גם מה שטוב לנו. 