שני דברים הרגיזו אותי השבוע, ושניהם קשורים לשר עמר בר־לב. נתחיל בראשון, מילותיו שנאמרו בהלוויה של הנרצחת דוריס יחבס על המחבל המת: "לא נשקוט עד שיגיע לכלא". נכון שזה לא אמור היה להיאמר. נכון שזה מאוד לא נעים, במיוחד במעמד זה, אבל האם זו סיבה לנגח שוב ושוב את השר ולהמשיך לעקוץ אותו? מי מאיתנו לא חטא פעם בפליטת פה? "מודה ועוזב ירוחם". אבל אצלנו, רבותיי, אין רחמים.
אצלנו כותשים, משפילים, צוחקים, לועגים ומגחכים, מגדילים ומעצימים את קלונו של האיש. חוזרים ומשדרים פעם אחר פעם בכל הערוצים בשעות אחר הצהריים, בחדשות הערב ובמהדורות סוף השבוע. על מה ולמה? יותר מכל, זה נראה כמו שמחה לאיד. תלייה בכיכר העיר. זו קטנוניות לשמה. היכן ההבנה, איפה החמלה?
האירוע השני קרה בתחילת השבוע: הפיגוע הרצחני של אנשי דאע"ש בחדרה, ובעקבותיו העימות המשפיל בין ח"כ איתמר בן גביר לשר בר־לב. צפיתי בחילופי המילים ביניהם בתחושת אי־נוחות שהלכה וגברה. נראה כי בן גביר לא מפספס אף הזדמנות לייצר פרובוקציות. בזמן כתיבת שורות אלו נמסר שהוא מתכוון לעלות בזמן נפיץ להר הבית.
הוא יכול להגיע עם חבריו, להביע את מחאתם הלגיטימית ולזעוק את כאבם הצודק, שהוא הכאב של כולנו, אבל לתקוף ולהתעמת עם השר לביטחון הפנים ולהשתמש בשפה כה בוטה, שלא כאן המקום לחזור עליה? אני נעלבתי. אם אלה נבחרי העם, מה זה אומר עלינו? מאוד מצער שאלה הפנים שלנו. מאוד מצער שילדינו רואים את שפת הגוף התוקפנית ושומעים את האלימות המילולית של נבחרינו בשעתם המשפילה. בושה.