1
כשאני כותב את השורות הללו, יום רביעי בצהריים, הלב דואב, השפתיים קפוצות והדם על סף רתיחה. קל מאוד להניף אגרוף, קל לשקוע בדיכאון ובמרה שחורה.
מתקפת הטרור שבה נרצחו 11 ישראלים במוקדים שונים בשבוע אחד מביאה גם לייאוש, גם להכרה במציאות נוראה, וגם לאובדן הביטחון של האזרחים, בכל מקום ובכל שעה. הסעיף הראשון בחוזה הבלתי כתוב בין כל ממשלה לאזרחיה הוא שעליה לספק להם ביטחון ותחושת ביטחון, ובימים הללו הסעיף הזה מופר. לא בפעם הראשונה. כך היה לאורך שנים בגבול הצפון, בעוטף עזה, ביהודה ושומרון ובחוצות הערים. זו מנת חלקנו בארץ המיוסרת שלנו.
עלינו לומר לעצמנו את האמת לאמיתה מהסיבה הפשוטה: אנחנו גם הבעלים של הממשלה ושל זרועות הביטחון שלנו וגם הלקוחות שלהן, זה שלנו ולמעננו, בשליחותנו ובמימון שלנו.
גל הטרור הזה תפס את הממשלה ואת זרועות הביטחון לא מוכנות ולא ערוכות: ללא מודיעין מספק, ללא הרתעה וללא מוכנות ראויה. ייתכן שמדובר בקונספירציה שגויה שלא הביאה בחשבון את קיומם של תאי דאע"ש בתוככי מדינת ישראל, ואולי זו סיבה אחרת - אבל התוצאה עגומה, והפיגועים מהווים מודל לחיקוי מצד צעירים בתוך ישראל ובגדה.
מה קרה לנו? איך הגענו לזה? היכן הרוגלות כשצריך אותן באמת? כל זה עוד ייבדק וייחקר. כך לפחות אני מקווה.
לצד זאת, אני יודע וזוכר שכבר התמודדנו עם תקופות ואירועים קשים יותר ויכולנו להם. ישראל היא מדינה חזקה עם כוחות ביטחון טובים (את המשטרה חייבים להגדיל ולחזק, לאחר שיובשה בשנים האחרונות בצורה כמעט נפשעת). לוקח לנו זמן להתאושש מהפתעות ולבלוע את העלבון, להתארגן ולנסח פקודות מבצע וליישם, אבל אנחנו ננצח. אני דוחה בכוח את המרה השחורה והדיכאון שמאיימים להשתלט עליי ומציע גם לכם לעשות מאמץ דומה.
2
ביום רביעי בצהריים הממשלה עדיין בשגרה יחסית: חלק מהשרים בחו"ל (בעיקר באמירויות), חלק מצייצים בנושאים לא רלוונטיים ומנותקים מסדר היום, חלק שותקים וחלק מדברים שטויות.
כמי שתמך בממשלה הזאת נוכח המצב הפוליטי שנוצר, מותר לי לצפות ממנה ליותר: אני מצפה שראש הממשלה ידבר אל הציבור ויציג תוכניות ולא רק דברי נחמה, אני מצפה שהקבינט הביטחוני יהיה פעיל ומעורב יותר, אני מצפה שתוצג תוכנית מקיפה ואופרטיבית למלחמת חורמה בטרור ולאיסוף הנשק במגזר הערבי ובפזורה הבדואית.
אני מצפה להפעלת תקנות לשעת חירום עם משרד המשפטים והיועצת המשפטית לממשלה, שיאפשרו לממשלה ולזרועות הביטחון לגרש לסוריה או ללבנון כל אזרח ישראלי שתומך בדאע"ש, בוודאי אם הוא פעיל בה או בתנועות דומות. אני מצפה שבתי מחבלים ישראלים לא יהיו מוקדים לעלייה לרגל, לתנחומים ולהזדהות, אלא גל חורבות, סמל למחיר שמטיל מבצע הרצח בשם אללה על משפחתו.
אני מצפה גם שלא נעשה הכללות ולא נשפוך את התינוק עם המים, שנפעיל אגרוף נגד הקיצונים ונמשיך במאמצים לשילוב האזרחים הערבים הנאמנים למדינה והמתנערים מדרך הטרור. שנמשיך את הדרך שמלווה אותנו כבר 30 שנה: מלחמה נוקשה מצד אחד, ומצד שני מאמצים לחיפוש כל דרך לחיזוק תהליכי שלום, נורמליזציה ושיתופי פעולה עם שכנותינו הוותיקות וידידותינו החדשות.
ואני מצפה עוד שראש הממשלה יבין שתפקידו של שר הביטחון - כל שר ביטחון מכל מפלגה שהיא ובכל עת שהיא - הוא להיפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית, לוודא את חיזוק הקשרים בין מנגנוני הביטחון ולתקוע "רגל בדלת" בתקופה שבה אין מו"מ מדיני. זו לא פריווילגיה פוליטית של שר ביטחון, אלא חובתו המקצועית. אינני רוצה לדמיין את מצבנו הביטחוני בגדה ללא הדיאלוג ושיתוף הפעולה הזה.
ואני מצפה ומקווה ממש כמוכם שישראל תפגין עוצמה ותפעיל הרתעה ואגרוף פלדה מול כל גורם טרור בגדה, ברצועה ובתוך ישראל, ומנגד תפעל באחריות, בשיקול דעת ובשום שכל, תוך התעלמות מהדם החם שרותח עכשיו אצלי ואצלכם.
3
המשפחה שלי בלחץ, וכמוה כל המשפחות בלהבות חביבה ובאזור. חדרה היא עיר המחוז שלנו, ואדי ערה היא השכונה שלנו. חדרה היא עיר טובה, ותיקה ונעימה. שם בעיקר אנחנו נפגשים עם שכנינו אזרחי ישראל הערבים: במחלקות בהלל יפה, במרפאת המחוז "דגני", בתחבורה הציבורית, במרכזי הקניות, במסעדות ובאתרי הבילוי.
בבית החולים מגיעים החיים המשותפים למיצוי העליון: רופאים ערבים ויהודים מטפלים בחולים יהודים וערבים בהרמוניה מלאה. סמוך לתקופה שבתי תמר ילדה את נכדתי אלמה בהלל יפה, אמר בצלאל סמוטריץ' שלא היה רוצה שאשתו תלד בחדר עם נשים ערביות. התבוננתי בבתי ובחברותיה למחלקת היולדות ובזתי לסמוטריץ' ולגזענות שנטפה מהאמירה שלו.
המשפחה שלי, חבריי ואני, לא חרדים רק מהטרור שעלול לפגוע בנו באזור קו התפר, אלא גם מהתפרצויות של שנאה, הסתה ונקמנות, שעלולות להביא חלילה למרחץ דמים אזורי. אנחנו יודעים שיש לנו בחברה הערבית באזור חברים טובים ואמיתיים, ואנחנו יודעים שאם נפעל נכון – אנחנו והם, בעזרת הממשלה וזרועות הביטחון - נצליח לגרש את הפחד ולהחזיר את התקווה.
4
רגע לפני הפיגוע בחדרה עוד הייתי נרגש מאוד מפסגת שרי החוץ ההיסטורית שהתכנסה ברמת הנגב. התרגשתי לראות את בני אברהם, השותפים ל"הסכמי אברהם", פוסעים בשבילים ובנופים שבהם הלך אברהם אבינו ומדברים שלום ושיתוף פעולה והתלכדות מול האויב האמיתי של האזור והמזרח התיכון - איראן.
התלהבתי מהשינוי באווירה במצרים כלפי ישראל לאחר שנים של שלום קר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסגה עם בנט ובן זאיד בקהיר, מהשתתפות שר החוץ המצרי בפסגה ומפתיחת קווי התעופה לשארם א־שייח'. התלהבתי מהמחזה שבו עומדים שרי החוץ הערביים על רקע דגל ישראל ומגנים בלשון ברורה וחדה את מתקפת הטרור.
כבר 30 שנה אנחנו חיים בין המלחמה בטרור לבין שיחות שלום, פסגות מדיניות ומילוי הציווי האלוקי "בקש שלום ורדפהו". אבל מיצחק רבין ז"ל למדתי שבמדינת ישראל ובאזור שלנו, אם השלום לא משרת את הביטחון – אין בו צורך. והשלום הזה משרת בהחלט את הביטחון.
אולי זה הגיל, אבל אותי זה מרגש ומסמל את התקווה ואת היד האחת המושטת לשלום, ושמחזקת גם את זו השנייה, האוחזת עדיין בחרב.
5
באחד הבקרים השבוע נסעתי לבאר שבע דרך כביש 6, השתרכתי לי בתוך עומס סביר, מאזין למוזיקה ומתבונן בפקק הכבד שהשתרך מולי בדרך צפונה. נזכרתי במאבק העיקש שניהלו רשויות מקומיות וארגונים ירוקים נגד הממשלה דאז נגד סלילת הכביש, הפקעת הקרקעות והפגיעה בנוף.
ואז חשבתי כמה טוב שהם לא הצליחו, כמה טוב שנחשפנו בזכות הכביש לנופים מדהימים שלא הכרנו קודם, ואיך היינו היום ללא עורק החיים הזה שמקל על הצירים המקבילים, שמחבר מרכז לפריפריה והופך את באר שבע למרכז הארץ. לא רוצה אפילו לדמיין.
6
עשרת אלפים עולים מאוקראינה ורוסיה הגיעו בחודש האחרון לישראל, ושרת הקליטה פנינה תמנו שטה מעריכה שהצפי הוא לעשרת אלפים עולים מדי חודש, והסוכנות היהודית וארגונים אחרים נערכים לכך. זה יהיה בוסטר חזק לציונות, לישראל, למדע ולטכנולוגיה. כל שקל שישראל תשקיע בקליטת העלייה יניב לנו בעתיד חמישה, וזה בדוק ומוכח.
7
השבוע יסיים האלוף עמיקם נורקין את תפקידו כמפקד חיל האוויר וישתחרר מצה"ל. נורקין הוא הטייס העברי הקלאסי, בן העמק, דור המשך למשפחת חלוצים, חולמים ולוחמים. קצין שעוד כשהיה רב־סרן היה כתוב לו על המצח "מפקד חיל האוויר".
לא כאן אסכם את כהונתו, יעשו זאת אחרים. אספר לכם רק שלפני מספר חודשים התקשר אליי חבר טייס ואמר לי שצריך לכתוב שמפקד חיל האוויר לא נותן להיכנס עם אופנועים לבסיסים. אמרתי לחבר שאכתוב בהחלט, אבל עם זאת אתמוך בהחלטה של נורקין, אביע תקווה שמחליפו האלוף תומר בר ימשיך בה, ואודה לו על כך שחסך חיי אדם וצמצם את איסוף גופות הטייסים משולי הדרך מתאונות אופנוע.
תודה, נורקין. בהצלחה, תומר, ושבת שלום.