בשבת האחרונה הצעתי לגור לאחד כוחות. לא, אין מה לפתוח שמפניה, זה לא קאמבק רומנטי, אבל חשבתי שיהיה נחמד אם מדי פעם נטייל יחד עם הילדה. בכל שבת שבה היא איתי, אני לוקחת אותה למקום אחר - לחווה, לג'ימבורי, לחברים או אפילו סתם לראות את השקיעה בים וללקק גלידת שוקולד. “בשבת הזו היא אצלך", אמרתי לו, “אבל אם תרצה, בבוקר תאספו אותי ונלך יחד לפארק".

“יהיה מאוד חם", אמר המדכא. לא עניתי, פעם הייתי מתאכזבת מאוד כשמצבי הרוח שלנו לא היו מסתנכרנים (כמעט תמיד). אולי שתיקתי עשתה את שלה, הוא חשב עוד רגע ואמר, “הזמנתי הרבה אוכל מוכן, אביא בקופסאות". חייכתי, הו, זו יוזמה שאני אוהבת. בשישי אחר הצהריים הלבשתי את גפן יפה־יפה, הכנתי לה תיק שבו יש הכל ועוד יותר, והוספתי עוד כמה צעצועים חדשים שקניתי לה ואמרתי לגור שישים אצלו. “אבל יש לה אצלי צעצועים", אמר המדכא בשנית. ואז שוב שתיקה, ושוב חשב רגע והתרצה: “תודה רבה, מרסל, אשחק איתה בהם". נו, אם ידעתי את שיטת השתיקה לפני, אולי עוד הייתי נשואה.

היא שמחה לקראתו והוא לקראתה, ובברכת שבת שלום ונשיקה ללחייה הסמוקות, הם יצאו מהבית שפעם היה של כולנו. בערב בישלתי לי קוסקוס מהיר בלי בשר וצפיתי ב"אולפן שישי". ברור שכולם דיברו על מרץ השחור, 11 נרצחים, הסלמה מטורפת בגדה ואזרחים מבוהלים שספק אם מתישהו יחיו כעם חופשי בארצם. הרגשתי שאני מכלה את זמני לשווא, הרי אם יש לי לילה אחד פנוי מבלי שאצטרך לשלם 60 שקלים לשעת בייביסיטר, למה להישאר בבית? העיניים נעצמו לי, ובכל זאת, ניגשתי אל חדר הארונות ובחרתי לי שמלה שטרם לבשתי, עוד מעט יסתיים החורף, ואיך אתן לה לחכות? אני יודעת מה חולף במחשבתכם עכשיו: “נו, בשביל זה היה שווה לפרק בית?"; “נו, הבדידות הזו עדיפה?"; “אולי תיתני לזה עוד מחשבה?"; אז נתתי, הרבה, חודשים ארוכים למעשה, אבל האמינו לי, אף שעוד קצת שורף לפעמים, בעיקר הלבד, אין שלם יותר מלב שבור, שבתי אל עצמי.

מנהג המונית ביקשתי שייקח אותי לבר שכונתי בצד השני של ראשון לציון. הוא מאוד קטן, לא מפואר ואין סיכוי שאזמין שם אוכל, זו סכנת נפשות. פעם התבלבלתי ונכנסתי למטבח במקום לשירותים, והמראות שראיתי שם עוד מלווים אותי בלילות גשומים ומפחידים.

הבר מאוד צבעוני, יושבים בו אנשי רוח (כן, יש כאלו בראשון לציון), חובבי ספורט, עיתונאים או זוגות שבאים לדייט לא מחייב כל כך. אני בדרך כלל יושבת שם לבד, לא מביאה דייטים או גברים ארעיים, לא בא לי לחלל את המקום וליצור לעצמי תדמית לא נכונה. הבר היה עמוס. למזלי, מצאתי כיסא אחד בפינה והתיישבתי מיד. “סמדר", אמרה לי הברמנית שתמיד מתבלבלת בשמי, כבר קיבלתי עליי את הגזירה, שמי מרסל סמדר מוסרי, עדיף מאשר לתקן אותה בכל פעם. “ברגע שמישהו יסיים, אעביר אותך למקום טוב יותר", חייכה אליי ומזגה לי צ'ייסר, כנראה שזכרה את הטיפ מהפעם הקודמת. אני לא עשירה גדולה, אבל היא סיפרה שהיא מתגייסת בקרוב וקונה את כל שהיא צריכה לבדה, וגם אני הייתי שם, אז בעקיפין, עזרתי לעצמי בדיעבד.

עוד לא הספקתי לשתות את הצ'ייסר ונחה עליו יד, לא עליי, על הכוס הקטנה. “חכי", אמר הבחור שישב לידי. עד אותו הרגע לא הבחנתי בו, “נשתה כולנו יחד". יכולתי להתפלפל, לשאול אותו אם אנחנו מכירים, אולי קבענו ולא זכרתי, אולי הוא שותה צ'ייסרים עם כולם, או שהוא סתם אוהב להניח ידיים על כוסות של אחרים, אבל לא עשיתי את זה. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים טובות וחתיך ממש. לא סוד שאין לי שום משיכה לצעירים וגם אף פעם לא הייתה לי, זו באר לא כל כך מלאה ואין לי כוח לחכות שתתמלא, עשיתי את זה פעם או פעמיים בחיי ומיציתי. אבל היה כיף להסתכל עליו, יש לו חיוך כובש עם גומה אחת, הוא לבש חולצה של דולצ'ה וגבאנה, והיה לו ריח טוב. כשהוא קיבל את הצ'ייסר שלו מהברמנית היפה, שאל אותה אם אמרו לה שהיא דומה לאנה זק. “מי? יאללה תשתה", הפצירה בו.

אנה זק זו זמרת, כוכבת נוער וקצת למעלה מזה, אפילו אני ידעתי מי היא ובטוחה שגם היא ובכל זאת, שיחקה אותה קשה להשגה. ראיתי את החיוך בקצה שפתיו, הוא אהב את זה. שתינו כולנו יחד צ'ייסר וקיוויתי שימשיך לנסות להשיג את תשומת הלב שלה, אבל הוא עבר אליי. “איפה בעלך?", שאל בלי טקט. “הוא מרדים את אשתו ובא", עניתי. ראיתי שהוא אימץ את מחשבתו ולא הבין. “אה, זו בדיחה?", שאל. צחקתי. גם עיתונאי הספורט המוכר שישב על ידי צחק.

“את נשואה או לא?", לחץ. “נשואה באושר", הראיתי לו את ידי, הייתה עליה טבעת עם אבן צבעונית, טבעת יפהפייה שקיבלתי מגור לחינה שלנו, אבל כל קשר בינה לבין טבעת נישואים מקרי בהחלט. “אה, אז סליחה, אני לא הולך עם נשואות". תראו את החצוף הזה! עיתונאי הספורט נקרע מצחוק וכך גם הברמנית. הוא עדיין לא הבין למה אנחנו צוחקים. לא יפה לכתוב את זה, לא הבוסר אפף אותו, הרי הברמנית הרבה יותר צעירה ממנו, חדה, מצחיקה ועמוקה. זו הייתה טיפשות נטו, מניחה שלא תמידית, אבל באותו הרגע ייצגה את עצמה היטב.

הסתכלתי בסלולרי שלי, קיוויתי שגור ישלח לי הודעה, איזו תמונה של גפן לפני שהלכה לישון או לראות אותה אוכלת מהאוכל המבושל שהזמין, אבל זה לא קרה. השעה הייתה מאוחרת והנחתי שגם הוא מנקר מול נטפליקס. שעמם לי נורא. אחרי שעה, אולי קצת פחות, הזמנתי חשבון ומונית ויצאתי. הפעם שוב בלם אותי הבחור הצעיר, הוא היה מבוסם קצת יותר. “באמת יש לך בעל?", לחש לי באוזן. “לא", עניתי לו, “אני גרושה טרייה".

“אז למה צחקת עליי כל כך?", הסתכל לי בעיניים. “לא צחקתי עליך", אמרתי את המשפט האלמותי, “צחקתי איתך".

“לילה טוב", הוא הפנה אליי את גבו וראיתי שנעלב. אוף, לא הייתי צריכה לצאת מהבית, נרדמתי עם קצת ייסורי מצפון.

למחרת, בפארק, טיילנו אני, גור, גפן על אופניה הוורודים ומנש הכלב שלנו וליקקנו ארטיקים. אמרתי לגור שהוא לכלך את חולצתו, וכשהוא הסתכל עליה נתתי לו סטירה קטנה. “איך אתה נופל בזה כבר שש שנים?", צחקתי. “חכי, הנקמה תבוא מהר", והיא באמת באה, עם בקבוק מים קרים הוא הרס לי את האמא של הפן ואת 60 השקלים האלו אני רוצה במזונות החודש.

כשהגענו אל הנדנדות, שמענו איך עם ישראל, שרק לפני שבועיים קיטר על הקור ולפני שלושה שבועות קיטר על מזג האוויר ההפכפך, מקטר על החום. ואז הוא נעמד מולי, אותו הבחור הצעיר מליל אמש, גם באור הוא היה חתיך.

“זו את", אמר, “את שונה קצת באור".

גור הושיב את גפן על הנדנדה והסתכל. “אז את כן נשואה", אמר הבחור, “לא עשית ממני צחוק".

הסתכלתי על גור, נעמדתי לידו ואמרתי, “לא, אני בחיים לא אעשה צחוק מאף אחד".

“שמור עליה, בחורצ'יק", אמר הנער בהתנשאות לגור. צחקתי שוב, מה יש לו לבחור הזה?

בדרך הביתה, כשגפן רדומה לי בידיים, מלוכלכת מארטיק, צ'יפס ורוטב פסטה (אל תשאלו אפילו) שאל אותי גור: “מי זה הבחור הזה?".

“סתם אחד", אמרתי לו, “הוא חושב שאני נשואה".

“וואללה", הביט בי גור מהראי. “מה, כבר התחתנת?", שאל.


אוי אלוהים, אני צריכה לעבור צד.