"קום לך אל עיר ההרגה ובאת אל־החצרות, ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות, ועל העצים ועל האבנים ועל־גבי טיח הכתלים את־הדם הקרוש ואת־המח הנקשה של־החללים... כי־קרא אדוני לאביב ולטבח גם־יחד: השמש זרחה, השטה פרחה והשוחט שחט". כך תיאר משוררנו הלאומי ח.נ ביאליק בשירו "עיר ההרגה" את מה שראו עיניו בשנת 1903 בעת שהגיע לקישינב לאחר הטבח הנורא שם.
כ־120 שנה חלפו מאז אותן פרעות ואותו טבח נורא, ונראה שדבר לא השתנה מאז. התיאור הזה של ביאליק תואם להפליא את המציאות של ימינו, למה שאירע והתרחש בבוצ'ה שבאוקראינה, הקרובה לקישינב ולערים וכפרים נוספים באזור הזה. התמונות הקשות שמגיעות בימים אלה מהאזורים שנכבשו מחדש על ידי צבא אוקראינה מעוררות פלצות. לפני כשישה שבועות, כשהחלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, כתבתי כאן טור שבו נכתב "תנו לפוטין לנצח", שעורר גל של תגובות קשות.
בטור זה נאמר בין השאר שעדיף לתת לפוטין משהו מדרישותיו הרבות כדי להרגיע אותו ולמנוע את הפלישה והשלכותיה, שעלולות להיות הרסניות. אשר יגורתי קרה, הכישלון של פוטין להשיג את היעדים והמטרות שסימן הביאו אותו להתנהגות הרסנית.
המתקפה הרוסית על אוקראינה חשפה את העולם הנאור במערומיו, מעבר לעובדה שהחמלה והסולידריות האנושית כמעט נעלמו מחיינו, העולם נגוע באינטרסים. היכן כל אלה שתקפו לאורך שנים את מדינת ישראל כשהיא פעלה להגן על ריבונותה מטרור של טילים ומתאבדים?
לסיום צריך לומר: אשרינו שאנו תלויים בעצמנו, בצבאנו וכוחנו להגן על עצמנו. אוי לעם ולמדינה שתלויה היום בחסדי אחרים.