האזינו לטור

כן, הסיפור הפוליטי החשוב של השבוע הוא סיפור פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה. כן, השאלות העולות מהסיפור הזה ביחס לחבריה של סילמן במפלגה – יצטרפו אליה או לא יצטרפו אליה – וביחס לעתידן של הממשלה ושל הקואליציה, מסקרנות עד מאוד. ובכל זאת, את הפרשנות באשר לכל אלה נשאיר לפרשנים, לחזאים ולנביאים, וננסה להתמקד במהות.

מפעם לפעם עולות מהצד הימני של המפה הפוליטית טענות כלפי הממשלה, שהיא אינה עושה דבר כדי לעצור את ההשתלטות הבלתי חוקית הפלסטינית על שטחי C ביהודה ושומרון. אותם שטחים שבהם ממוקמת כל ההתיישבות היהודית. אותם שטחים שנמצאים באחריות ביטחונית ואזרחית שלנו. האמת צריכה להיאמר - גם כאשר אנחנו שומעים את הטענות הללו, קשה לנו להבין מה פשרן. כמה גדולה הבנייה הפלסטינית. כמה היא משמעותית. כמה ישפיעו עלינו עוד כמה מבנים בלתי חוקיים שיקים אבו מאזן.

אחת לשנתיים עורכת תנועת רגבים ניתוח של הנתונים בשטח. אנשי רגבים מפענחים את תצלומי האוויר העדכניים, משווים אותם לקודמים, סופרים מבנים, מודדים דונמים, ומציגים את השורה התחתונה. הנתונים המדהימים שיוצגו כאן מבוססים על ניתוח של רגבים לתצלום אוויר של השטח כולו משנת 2021, ויש בהם לחשוף את עוצמת הבעיה ואת עומק המחדל.

הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית בשטחי C בלבד מתפרסת היום על שטח של 95,200 דונמים. בשטח זה נבנו 72,274 אלף מבנים בלתי חוקיים. כל מבנה בלתי חוקי שכזה תופס איתו, בממוצע, כ־1.3 דונם. זה לא כולל את מה שעושים הפלסטינים בשטחי A ו־B. זה לא כולל את מה שהם עושים בתוך היישובים המסודרים שלהם בשטחי C.

המספרים שאנחנו מדברים עליהם מתייחסים אך ורק להתפשטות הבלתי חוקית שלהם מעבר לתחומי היישובים שלהם. רק בשנתיים שבין 2019־2021 השתלטו הפלסטינים באזור הזה על 7,111 דונמים, ובנו עליהם 4,672 מבנים. המבנים הללו, כמו כל ההשתלטות בשטחי C, מפוזרים בכל השטח. בבנימין, בגוש עציון, בהר חברון, בבקעת הירדן ובשומרון.

אם אתם רוצים להבין עד כמה מדובר במספרי ענק, ועד כמה אסטרטגי המהלך הפלסטיני הזה, הנה לכם נתון בלתי נתפס: הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית גדולה בהרבה מכל הבנייה הישראלית שבנו כל ממשלות ישראל לדורותיהן. הפלסטינים השתלטו עד היום, כאמור, באופן בלתי חוקי, על 95,200 דונם.

ההתיישבות היהודית כולה - ולצורך החישוב הכניסו ברגבים גם את כל המאחזים - עומדת על 64,365 דונם בלבד. המספר הזה כולל את כל היישובים, והערים, והמועצות האזוריות, והמועצות המקומיות. הוא כולל את אריאל, ואת מעלה אדומים, ואת ביתר עילית. הוא כולל את אחרונת הגבעות שמישהו הקים עליה מבנה אחד.

נחזור שוב על הנתון המטלטל הזה. ההתיישבות הפלסטינית הבלתי חוקית, ההולכת וגדלה מדי יום במימון ובתכנון מסודרים של הרשות הפלסטינית ושל מדינות אירופה המסייעות לה, גדולה בכ־50% מכל ההתיישבות היהודית שהוקמה במשך עשרות שנים, והיא הולכת ומתרחבת מדי יום.

רגע, תשאלו, אבל ממשלת ישראל הודיעה שהיא מתכוונת להמשיך לבנות ביישובים היהודיים. ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הביטחון בני גנץ בישרו על כך בקולם. ובכן, בואו נבין רגע למה לכל הבנייה הזו שמבטיחים לנו, 100 יחידות פה ו־200 יחידות שם, אין שום משמעות בקרב מול הפלסטינים על השטח.

כשממשלת ישראל מאשרת בנייה ביישובים יהודיים, היא מאשרת אותה בתוך תוכנית המתאר של היישוב. במובן הזה, בנייה של 300 יחידות דיור בבית אל לא משנה את המפה. מנגד, כשהפלסטינים בונים, הם בונים תמיד מחוץ למקומות שבהם בנו קודם לכן. כל דונם חדש שהם תופסים הוא דונם נוסף בקרב על השטח.

הנה זה במספרים: בשנתיים האחרונות נוספו ליישובים היהודיים החוקיים ביהודה ושומרון 305 דונם בלבד, כשבתקופה זו הפלסטינים הגדילו את שטחם אגב פלישה ל־7,111 דונמים. כדי להיות יותר מדויקים, נוסיף להתרחבות הישראלית – הקטנה, המצומצמת – עוד 772 דונם שבהם גדלו המאחזים בשנתיים הללו, כדי להבין כמה גדול הניצחון היומיומי שמעניקה ממשלת ישראל לפלסטינים מדי יום, בקרב על הקרקע.

התנכלות להתיישבות היהודית
מי אשם בכך? ובכן, לממשלות ישראל הקודמות, אלה שבראשן עמד בנימין נתניהו, הייתה אחריות גדולה למחדל. הממשלה לא עשתה די. הממשלה לא פעלה די. הממשלה לא הבינה די עד כמה חשובה המערכה הזו. ולמרות הדברים האלה, לפחות לכאורה, ביולי 2019, נראה היה שאולי מתחיל לזוז משהו.

זה קרה כשהקבינט המדיני־ביטחוני, בדחיפת השרים בצלאל סמוטריץ' וזאב אלקין, קיבל החלטה שקיבעה לראשונה את ההבנה שלפיה אנחנו מתמודדים מול מערכה פלסטינית אסטרטגית רחבה, שיש לתת לה מענה. הקבינט הטיל אז על מערכת הביטחון למפות את תוכניות הפלסטינים ואת ביצועיהם בשטח, וכן להציג תוכנית לבלימת המהלכים הפלסטיניים. שום דבר מזה לא קרה מאז. אלא שבימי כהונתו של בני גנץ כשר הביטחון הפך המחדל בדיעבד, לתפיסת עולם מלכתחילה. לגנץ אין עניין לעצור את התוכנית הפלסטינית. גנץ בפועל מקדם אותה.

בנט, נזכיר כאן, נשבע לכל מי שדיבר איתו בימים שבהם עסק בהרכבת הממשלה, שאת תיק הביטחון ישמור בידיים ימניות. הוא גם ידע להסביר למה לא ייתן את התיק הזה לגנץ: המערכה על אזור C היא העניין החשוב ביותר כרגע, ואני רוצה לדעת שאני מפקיד אותה בידיים נאמנות.
כמה ימים אחר כך, ויתר בנט – במסגרת הוויתורים שלו על שורה ארוכה של עמדות שאיתן הלך בעבר – גם על המערכה החשובה הזו על שטחי יו"ש, ונתן לגנץ את התפקיד.

גנץ, כאמור, איננו אחראי למה שמתרחש בשטח מתוך היעדר מעשה, אלא מתוך מעשה מכוון. מבחינתו, הלבנת מאחזים פלסטיניים בלתי חוקיים היא חלק מתפיסת עולם. כשבנט מינה אותו לשר הביטחון, אמרה ח"כ אורית סטרוק שכדי לבצע נסיגה ביהודה ושומרון לא צריך הסכם מדיני, די בהסכם קואליציוני, והעובדות מלמדות עד כמה צדקה. לכל גורמי הימין, שמפנטזים עכשיו על קואליציה עתידית עם גנץ, כדאי מאוד להביא בחשבון את הדברים.

ומכיוון שגנץ לא השתלט על משרד הביטחון בכוח, אלא זכה בו במסגרת הסכם עם בנט ועם שקד, עם גדעון סער ועם זאב אלקין, עם יועז הנדל ועם אביגדור ליברמן, האחריות לכיבוש הפלסטיני המואץ בשטח היא שלהם ורק שלהם. וכשרואים את המספרים שהצגנו כאן, אפשר להבין עד כמה מקוממת המלחמה שמקדשת ממשלת ישראל – זו שמאפשרת לפלסטינים להשתלט על עשרות אלפי דונמים בלי להגיב – נגד כמה מבנים במאחז יהודי כזה או אחר.

רק לפני שבועיים הקצתה מערכת הביטחון 400 שוטרים ואנשי מינהל אזרחי וטרקטורים כדי להרוס שני מאחזים יהודיים ובהם כ־20 מבנים. לכאורה, מה יש להגיד נגד זה? אנחנו הרי חיים בשלטון חוק. ובמקום שבו החוק שולט, אך טבעי שמה שלא חוקי נהרס. אבל זה בדיוק העניין.

כשממשלת ישראל מאפשרת לפלסטינים לפלוש בשנתיים האחרונות ל־7,111 דונמים ללא הפרעה, ומשקיעה את כל האנרגיות שלה בכמה מבנים של יהודים, כל הסיפור ברור. זה מאבק שאין לו קשר לשלטון החוק. זה מאבק שכל כולו התנכלות להתיישבות יהודית, במקביל לפיתוחה של ההתיישבות הפלסטינית.

כי להרוס כמה מבנים ב"מעוז אסתר" בטענה שאתה שומר על שלטון החוק, ועל הדרך להתעלם מעשרות אלפי המבנים הפלסטיניים שמסביב, זה כמו להגיע עם ניידת משטרה ל"לובר" אחרי שוד מתוחכם של כל יצירות האומנות שם, לחזור לתחנה עם דוח חניה למאבטח שחנה בכחול־לבן, ולספר לכולם שאתה גאה בהיותך חלק ממערכת אכיפת החוק.

וכשגנץ מנהל שיח רצוף עם אבו מאזן, ואף מזמין אותו אל ביתו, הוא לא מאשרר במעשיו רק את המדיניות של יו"ר הרשות הפלסטינית המתגמל מחבלים תמורת נכונותם לרצוח יהודים, הוא גם מחבק במעשיו את מדיניותו של היו"ר לכבוש דונם אחר דונם את שטחי C.

וכשבנט מדגיש שוב ושוב שהוא נשאר איש ימין על מלא, ושהוא לא שינה את עמדותיו, ושהוא לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית, צריך להבין שאלו הכרזות שאין מאחוריהן דבר. מדינה פלסטינית לא צריכה החלטת ממשלה כדי לקום, וגם לא חגיגה על מדשאות הבית הלבן. המדינה הפלסטינית מוקמת, יום אחר יום, מבנה אחר מבנה, דונם אחר דונם, בשיתוף פעולה מלא של ממשלת ישראל.

פשע היסטורי
חשוב להדגיש שככל שמדובר בבנייה הפלסטינית, לא מדובר בפעולה פרטית של פלסטיני פרטי שהחליט להרחיב את הבית. ההשתלטות על שטחי C היא מיזם לאומי פלסטיני רחב היקף ורחב מימון. בשנת 2009 הכריז ראש הממשלה הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, על תוכניתו להקמה בפועל של מדינה פלסטינית בגבולות 67'. המטרה של פיאד הייתה למחוק את הגבולות בין אזורי B ,A ו־C ולהביא לסיפוח בפועל של שטחי C, אלה הנמצאים בשליטה ישראלית, באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי מצפון הגזרה ועד לדרומה.

במסגרת המיזם הזה הפלסטינים סוללים כבישים, פורצים דרכים, משתלטים על קרקעות, ובונים בשטח ללא הפסק, גם בתוך שטחי אש של צה"ל, גם בתוך שמורות טבע, גם בתוך אתרים ארכיאולוגיים. כל יום נוספים לשטח כשבעה מבנים חדשים בממוצע. כל מבנה כזה יושב, כך לפי נתוני רגבים, על שטח גדול מדונם. המיזם הפלסטיני הזה ממומן על ידי מדינות אירופה השונות במאות מיליוני דולרים.

לפני חצי שנה לערך ראיינתי כאן את קובי אלירז, שכיהן כעוזר לענייני התיישבות של שלושה שרי ביטחון – בוגי יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו – וששימש כיועץ לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לעניין שטחי C וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לעניין אזור C.

"אתה זוכר את נצרים, בגוש קטיף?", שאל, "את זה שכל יציאה לכביש הייתה אירוע ביטחוני? זה הגורל שמצפה ל־70־80 יישובים ביו"ש. לשם אנחנו הולכים. כל השטח שמסביב יהיה פלסטיני. כל יציאה מהבית תהפוך למורכבת ביטחונית. כל הציר של בית אל, עפרה, עלי, שילה ותפוח יהפוך לקנטונים ישראליים מבודדים. זה יהיה גורלם של הרבה מאוד יישובים".

מטרת הפלסטינים, הסביר, היא "יצירת רצפים טריטוריאליים מיושבים בין אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית, חנק ההתיישבות היהודית ומניעת התרחבותה, השתלטות על עורקי תחבורה מרכזיים והתחברות לקו הירוק".

במסמך שכתב עבור "פורום שילה", פירט אלירז עד כמה משקיעים הפלסטינים במהלך האסטרטגי הזה. הפלסטינים, כתב, מחזיקים משרד ממשלתי שפועל בהתאם לתוכנית חומש שהוכנה. המשרד מפקח על הפעילות בשטח, ממפה אותו לפי צרכיו, מכין תוכניות עבודה, ונהנה מתקציב שנתי של 32 מיליון דולר, ומתקציב חיצוני נוסף מארגונים בינלאומיים המגיע למאות מיליוני דולרים. בסך הכל, קבע, עומד תקציב הפרויקט הפלסטיני להשתלטות על שטחי C על כחצי מיליארד דולר, והוא פרוס לחמש־שבע שנים.

לאחרונה, הודיע שר הביטחון גנץ על כך שהנחה את המערכת להשלים עבודת מטה במטרה להביא לחקיקת צו אלוף שיאפשר לחבר לתשתיות את ההתיישבות הצעירה. המטרה, הסביר, "לאפשר מתן מענה לצרכים בסיסיים של תושבי מאחזים בעלי היתכנות להסדרה בעתיד". להודעה הזו הייתה תוספת. "ההסדר שייקבע בצו האלוף יחול בצורה שוויונית על האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית כאחד".

משמעות הדברים פשוטה. הפלסטינים, כאמור, מנהלים נגדנו מערכה עתירת ממון – מסודרת, מתוכננת, בנויה לתלפיות – במטרה להקים מדינה פלסטינית דה־פקטו, תוך בנייה בלתי חוקית והשתלטות בלתי חוקית על שטחי ענק. שר הביטחון של מדינת ישראל מבקש לעזור להם, כאילו מדובר בסיוע ממשלתי הומניטרי למחוסרי דיור.

וכדי להבין כמה גדולה הקטסטרופה, אין טוב מאשר לסיים בדבריו של ח"כ צבי האוזר, במהלך דיון שנערך בנושא בנובמבר 2020 בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, שבראשה עמד אז. האוזר שאל את ראש המינהל האזרחי תא"ל רסאן עליאן כמה אנשים עוסקים ברשות הפלסטינית בכל סוגיית המקרקעין בשטחי C. עליאן העריך שמדובר בכ־600 איש.

האוזר, חבר קואליציה אז והיום, ניסח את עמדתו בחריפות. "מצד אחד, ישראל מכריזה תחת כל עץ רענן שמדובר באינטרס ליבה, שיקבע את גבולותיה העתידיים של המדינה... מצד שני, ישראל מקדישה למאבק הזה 25 אנשים. זה פרצופו של המאבק הישראלי על שטחי C. 25 אנשים, כשהרשות הפלסטינית מדברת על 600 אנשים. ככה הבלוף הישראלי נראה, שנה אחר שנה, ושום דבר לא נעשה. מדובר פה במחדל היסטורי.

מחדל לדורות. מחדל שבנינו, נכדינו ובניהם יבכו וישאלו 'מה הם עשו כשהנתון עמד בפניהם?'. עינינו עצומות לרווחה. יושבים פה אנשים שבמשך שנים עוסקים בעניין, ולא אומרים לציבור את האמת. ממשלת ישראל מזניחה אינטרסים לאומיים, זה פשע היסטורי". כל מילה.