לא, עידית סילמן לא פרשה בגלל החמץ. גם לא בגלל הגיור. אלה תירוצים. היא פרשה בגלל תהליך של הזנחה. היא חיכתה שניצן הורוביץ יטוס לאוקראינה כדי להסלים את המשבר. לו רצתה לפתור אותו, הייתה פותרת אותו בקלות. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, קשה לבוא אליה בטענות.

כל העסק היה עקום מלכתחילה. למנות את סילמן ליו"ר הקואליציה זה לעשות צחוק מהעבודה. צעירה שבירה, חסרת ניסיון פוליטי, נתונה ללחץ כבד של סביבתה, משפחתה וקהילתה, לא אמורה להפוך לדוברמן של הקואליציה. לחתלתול שישמור על הנחש. מי שהאמין שאם היא תוכנס לאוהל היא תרגיש שייכת אליו, פספס. סילמן לא בנויה להיות יו"ר קואליציה, והנטל היה כבד מדי.

במקביל, היא עברה מסע חרפות, גידופים, שיסוי, איומים והשפלות של המכונה הביביסטית. לא רק ברחוב ובכנסת. אצלה בבית. במשפחה. בקהילה. בתוך מרקם החיים הרגיש ביותר. בלחצים כאלה מסוגלים לעמוד אנשים כמו גדעון סער, אביגדור ליברמן, זאב אלקין. לא סילמן.
אבל זה לא הכל. מי שאחראי לטפל במצבים כאלה הוא ראש הפירמידה. ראש הממשלה. הוא היה צריך לעטוף את סילמן. לתת לה הרגשה טובה.

לתת לה סיבות להאמין שיש לה עתיד בממשלה, בקואליציה, בימינה. להעניק לה ריכוך ארטילרי, פוליטי, אפילו נפשי. לתת לה את התפקיד הכי מתאים, לא הכי לא מתאים. אבל הוא לא היה שם. למה הוא לא היה שם? כי הוא היה במקום אחר לגמרי. בנט התבלבל, שכח שכדי להיות ראש ממשלה טוב צריך, דבר ראשון, לדאוג לחדר ההלבשה. במצבו, עם 6 מנדטים (בדרך ל־5), עם הממשלה השבירה, המוזרה והמסובכת ביותר בהיסטוריה, הוא היה צריך לעבוד בוקר, צהריים, ערב ולילה כדי לתחזק, לעסות, לשמן ולפרכס את האנשים שלו. במקום זה, הוא תיווך בין פוטין לזלנסקי.

הביצועים של בנט בתחום המדיני והביטחוני לא רעים, בהתעלם מגל הטרור שנפל על כולנו פתאום. בתחום הזה, הממשלה מאשרת את כל הצעדים שמציעה מערכת הביטחון. עד אתמול בלילה היה נדמה שגל הטרור נבלם. עם ירידת הגליון הזה לדפוס, מתרחש אירוע ירי, כנראה פיגוע, ברחוב דיזנגוף, שעלול לאפס את השעון ולהתחיל את הכל מהתחלה. בזירה האיראנית התברר השבוע, מפיו של שר החוץ האמריקאי, שהסכם הגרעין עם איראן לא מתקרב, אלא מתרחק.

בנט עשה את זה בחוכמה, בלי לשרוף את המועדון, בלי להקים עלינו את וושינגטון. בסיפור הרוסי־אוקראיני בנט מתנהל בתבונה, בזהירות וצובר נקודות בינלאומיות רבות. בנושא הביטחוני הוא מוביל, יחד עם גנץ ולפיד, מסע התעצמות חסר תקדים של צה"ל. הוא סותם בור ענק שנפער בתקופת קודמו. בור של הזנחה, של רשלנות, של נאומים חוצבי להבות במקום מעשים.

הבעיה היא שהוא לא מקבל נקודות על כל זה במקום החשוב באמת: בציבור הישראלי ועל המפה הפוליטית. וכאן אנחנו נכנסים לבעיית הלשכה. כבר נרמז פה ושם שיש לבנט בעיה קשה בלשכה. על פניו, הלשכה איכותית למדי. כל בכירי הלשכה (אולי למעט המנכ"ל יאיר פינס) איכותיים ומסורים לראש הממשלה. אין שם תופעות דוגמת נתן אשל, אין שם השפעות חיצוניות דוגמת "הרעיה", אבל אין שם עוד דבר: בעל בית. היועצת המדינית, שמרית מאיר, סופגת את מרב האש. חלק מזה, לא באשמתה. בתחומים שלה, היא מציגה ביצועים כמעט מושלמים. הבעיה היא שהיא לא עוסקת רק בתחומים שלה, אלא גם בכל שאר התחומים. וזו באמת לא אשמתה. זו אשמתו.

לשכת בנט מתפקדת כמו ועד בית. מכיוון שאין היררכיה, אז היועצים רבים בינם לבין עצמם, אין פוסק אחרון, אין מי שמסדר את הלו"ז וקובע מי יעשה מה. במקום להיכנס לראש הממשלה עם ההמלצה הסופית, הם נכנסים אליו ורבים אצלו. ראש הסגל הוא טל גן־צבי, אבל מכיוון שמאיר היא החזקה ביותר בסביבה ומתפקדת גם כיועצת האסטרטגית וכיועצת־על לכל שאר התחומים, העסק כולו התפזר לצדדים. שני האנשים שהולכים עם בנט דרך ארוכה, טל גן־צבי ושלום שלמה, מצאו את עצמם מנגנים כינור שני, שלישי וחמישי. בנט שם את כל הביצים בסל המדיני־ביטחוני, בהשראתה של מאיר. למדינה, זה טוב. לבנט, זה פחות טוב.

הטור המלא של בן כספית במעריב סופהשבוע