1. בשיח הישראלי העכשווי, עצם המושג “הבעיה הפלסטינית" נתפס כשמאלני. כי אם יש בעיה, צריך למצוא לה פתרון. ופתרון כרוך, כמעט תמיד, בפשרות. וכדי להגיע לפשרות צריך לקבל החלטות אמיצות ומשמעותיות, שיש להן גם מחיר פוליטי. ועל כן, עדיף פשוט לא להחליט ולהמשיך לעקוף את הבעיה.
סליחה, הנושא. זאת בדיוק הדוקטרינה של נביא הימין בנימין נתניהו. לכרות בריתות (חשובות ומבורכות כשלעצמן) עם מדינות ערביות באזור, במנותק מהעניין הפלסטיני, להחליש את מעמדם הבינלאומי של הפלסטינים ולדחוק את דרישותיהם לתחתית סדר היום העולמי, עד ש... ובכן, עד ש... יתייבשו וייפלו מהעץ. או משהו כזה.
אבל הם לא הולכים לשום מקום, וכך גם הבעיה. כן, בעיה גדולה. מיליוני פלסטינים שחיים בקרבנו, שנוטרים לנו על כך שאנו יושבים באדמות שהיו פעם (גם) שלהם, שחיים ביהודה ושומרון במעמד נחות בעליל משכניהם המתנחלים, שעובדים בעבודות דחק בתוך הערים המטופחות שלנו ושאין להם שום אופק נראה לעין של הכרה בזכויותיהם הלאומיות.
קל להדחיק את האנומליה הזאת כל עוד יש שקט. אבל ברגע שבו מתבצע פיגוע רצחני (שאי אפשר להצדיק אותו, משום סיבה), אנחנו מתאכזבים בכל פעם מחדש לגלות שהפלסטינים בשטחים לא ממש מגנים אותו. ואולי אפילו שמחים. כל זה לא פוטר אותם מביקורת על תרבות שמקדשת מוות ורצחנות. אבל היי, עם יד על הלב, גם אנחנו במקומם לא היינו סובלים אותנו.
והשאלה היא מה עושים. כי זה בדיוק העניין, צריך להחליט. מרבית תוכניות השלום של השמאל הישראלי נראות היום כמעט מגוחכות ותלושות מהמציאות. אבל אחרי שצחקנו ונהנינו להסתלבט על שמאלנים הזויים, מה התוכנית? ואולי התוכנית היא בכלל לא לתכנן. להכיר בכך שהמצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו, כולל הכלה של פיגועי טרור במינונים מסוימים, יציאה לפעולות צבאיות כשהמינונים נהיים מוגזמים, וחוזר חלילה. גם זה סוג של אסטרטגיה. אבל אני לא מכיר אף פוליטיקאי שיהיה אמיץ דיו כדי להודות בה.
2. בדינמיקה המוכרת עד לזרא של אחרי פיגוע, מדווחים לנו שיחידות מובחרות של צה"ל והמשטרה דולקות אחרי המחבלים. וכולנו מתמסרים לסוג של אשליה שבה לוחמים שנראים ומתנהלים כמו בני אלים, או כוכבים הוליוודיים, מגיעים לשטח ומוצאים מיד פתרון. מה שקרה בסיקור הפיגוע בדיזנגוף היה סוג של הרמת מסך, שהראתה לכולנו את העולם האמיתי. שהוא, מה לעשות, הרבה פחות הרואי ממה שנוח לנו לדמיין.
המצלמות המושמצות של ערוצי הטלוויזיה תיעדו לוחמים שנראים כמו אנשים צעירים רגילים לגמרי. חלקם נראו לחוצים מאוד, והתחושה הכללית הייתה של כאוס הרבה יותר מאשר מבצע נחוש ובטוח בעצמו של יחידת עילית.
הדברים האלה נאמרים בלי מיליגרם של זלזול בלוחמים היקרים האלה, שיש לי רק הערכה ואהבה כלפיהם. וגם תוך הבנה של הסיטואציה המורכבת של מרדף בלב עיר הומה. אלא שצופי הטלוויזיה התרגזו. והתאכזבו. ונמלאו בתסכול לנוכח העובדה שגם טובי לוחמינו נראים די אובדי עצות למול מפגע בודד (שוב, לא באשמתם). ולדעתי, זאת הסיבה העיקרית לגלי הזעם שהוטחו בתקשורת ביום שאחרי. לא התפקוד שלה, אלא העובדה שהיא הראתה לכולנו איך זה עובד באמת.
3. בשולי הדברים, חיים בקרבנו לא מעט אנשים שמשוכנעים שגם פיגועי הטרור האחרונים הם חלק ממזימה עולמית, של חבורת מנהיגי־על שטניים ששואפים להשית סדר עולמי חדש. או משהו כזה. אלה אותם אנשים בדיוק שטענו שהקורונה היא מהלך יזום ומבוים במסגרת אותו סדר חדש, שמנתחים באופן זהה את המלחמה באוקראינה ועכשיו מוצאים “הוכחות" לכך שהפיגועים הפלסטיניים נשלטים מרחוק בידי ארגונים חשאיים ואיומים במיוחד.
המטרה הסופית היא ליצור כאוס כללי, שלתוכו ייכנסו השטנים האלה וישתלטו על כולנו. אני לא מתכוון אפילו להתייחס להבלים האלה. אבל עצם העובדה שאני מכיר עשרות תומכים נלהבים שלהם מעידה על אובדן האמון שמתחיל לחלחל כאן, כמעט בכל דבר. כולל בהיגיון הבריא.