בעקבות חשיפת זהות המחבל מרחוב דיזנגוף, שמענו השבוע, לראשונה, על אחריות אנשי פת"ח – הארגון של אבו מאזן, לפיגועים ולהסתה. היה צורך בהוכחה קיצונית וכואבת במיוחד כדי לחלץ, סוף־סוף, את האמת מדוברי העתים.
במקרה הזה נחשף שהמחבל הוא איש פת"ח מג'נין ושאביו הוא בכיר במנגנון "ביטחוני" של הרשות הפלסטינית. לא היה אפשר לטייח את הנאום הנלהב של האבא – הבכיר ברשות שתמך במסע הטבח שערך הבן, לצד העובדה שגם האב הפך למבוקש בפני עצמו. גם לא היה אפשר להעלים עוד את ההזדהות הנרחבת של בכירי אבו מאזן עם הטרור והמחבל, במיוחד באזור ג'נין. אבל עדיין, התמונה המלאה והשיטתית, שמחייבת הסקת מסקנות נוקבת, לא מוצגת בפני הציבור, בכוונה. עובדים עלינו, מעלימים, מטשטשים, משקרים, והכל כדי לשרת את הקונספציה השגויה והמדממת, שלא מסתדרת עם העובדות.
מדובר במסע הסתרה והערמה, שמתחיל בהונאה עצמית, שאותו מנהלת צמרת המערכת הביטחונית שלנו, לצד בכירים בממשלה ומרבית הפרשנים במערכות התקשורת. היא נוגעת לאופיה, מהותה ומעשיה של הרשות הפלסטינית. שנים אני מנסה לקרוע את מסכת השקר הזו ומביא את עיקר העובדות, אבל לא מצליח לסדוק את קשר ההשתקה.
בשבועות האחרונים, במיוחד, הבאתי שוב ושוב נתונים על המעורבות של אבו מאזן, בכיריו ומערכות ההסברה שלו, בהסתה ובתמיכה בטרור. מתעשיית עלילות השווא שמניעות רוצחים לפעול ועד התמיכה במעשי הרצח בדיעבד, שלא לדבר על תשלום המשכורות לרוצחים ובני המשפחות.
רק שכמעט כל המערכת מסרבת להודות באמת ולהביא אותה לציבור, להודות שהרשות הפלסטינית, על כל מנגנוניה, היא אויב בדיוק כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה.
המגמה הזו ניכרה במיוחד בגל הטרור הנוכחי. בעוד מסביבת אבו מאזן בוקעת קריאה ברורה לחולל מהומות ברמדאן בגלל "פשעי היהודים באל־אקצא", המערכת הביטחונית־תקשורתית מעוותת את התמונה. היא מעצימה את ניסיונות חמאס להתסיס ומשקרת לגבי אבו מאזן, בטענה שהוא והרשות שלו מרגיעים את השטח.
הסתרת המציאות נמשכה גם כשהגיעו הידיעות על המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק, דיא חמארשה. על היותו איש פת"ח ועל התמיכה שקיבל מצמרת פת"ח בג'נין, על הכרזה שהוציא פת"ח לתמיכה במעשה הרצח ועוד ועוד. הדברים פורסמו על ידיי אבל הוסתרו ברוב אמצעי התקשורת הממוסדים, שם שמו דגש על הג'יהאד האסלאמי. מערכת הביטחון, מצדה, בהובלת השר ומתאם הפעולות בשטחים, הסתירו את האמת, במכוון.
לשכת השר דאגה לחלץ חצי גינוי רפה מהיו"ר אבו מאזן, ועיוותה כרגיל את העובדות. המטרה - להמשיך להוביל את הקונספציה התלושה וההרסנית של אוסלו, שמקדם היום בני גנץ, ששמה "חיזוק הרשות הפלסטינית". לשם כך אסור להודות בכך שאש"ף - ארגון חסידי יאסר ערפאת - לעולם לא יהיה פרטנר ותמיד יישאר אויב, על כל המתחייב מכך. אסור לאפשר לציבור הרחב לעכל את המציאות וצריך להתחיל ללחוץ על הפוליטיקאים להסיק את המסקנות.
מהלך ההסתרה, ההכחשה וההונאה של הציבור הישראלי לא החל אצל שר הביטחון הנוכחי. הוא נמשך, ברמות שונות, מאז 1993, ואוחז בצמרת הביטחונית והעיתונאית שלנו מאז ימי אוסלו. הקונספציה לא גוועה תחת בנימין נתניהו, שאומנם ניהל רטוריקה שונה, אבל בפועל עשה אותו הדבר כמו קודמיו. הוא שמר על הרשות הפלסטינית מכל משמר, כולל העברת כספי המסים, עד כדי הפרת החוק שמחייב לקזז את הכספים שהפלסטינים נותנים למחבלים. שלא לדבר על הנכונות שלו לתת לרשות של אבו מאזן להקים מדינה פלסטינית.
נפתלי בנט אומנם הודיע שלא יקיים משא ומתן מדיני עם אבו מאזן, בניגוד לנתניהו, אבל הוא לא מסכל את התמיכה שמעניק שר הביטחון שלו לאויב היושב ברמאללה.
לכן, מי שרוצה להתחיל לשים קץ לטרור, שיפסיק לשווק מילים ריקות על חיזוק כוחות הביטחון ויתחיל לומר את האמת לגבי השאלה מי אחראי להסתה ולטרור. אם נתחיל להכיר במציאות נוכל, סוף־סוף, לפעול בכיוון הנכון.
להקים את ימינה מחדש
שבוע וקצת לאחר המכה שחטפה מפלגתו של ראש הממשלה, מתחיל להתברר שהגיע הזמן להקים את מפלגת ימינה. השם לא באמת חשוב - ימינה, תקווה חדשה, חרות, התחיה - העיקר שסוף־סוף תתגבש מפלגה שתוביל באמת את האידיאולוגיה העומדת מאחורי המילים הגדולות האלו. אידיאולוגיה המחברת בין המשנה של זאב ז'בוטינסקי לבין הציונות המעשית של דוד בן־גוריון. כי לפחות בדור האחרון זה עדיין לא קרה. מי שמאוכזב עמוקות, בצדק, מהליכוד ומנתניהו, וקיווה שהישועה תבוא מהמפלגה של בנט, עדיין ממתין. ובניגוד לחברים אחרים בימינה שדרכם ברורה, עדיין לא ברור מהי בדיוק הדרך של בנט.
קשה לבוא לראש הממשלה בטענות על אי־הגשמת מלוא המדיניות של הימין, בהרכב הקואליציוני הנוכחי. אבל אפשר לציין שהוא לא בולם באפקטיביות המתאימה מעשים אובדניים של שרים אחרים, כמו שר הביטחון. ובמיוחד מדאיג לעקוב אחר הטרמינולוגיה המעודכנת שלו. משום שגם אם קשה להוציא לפועל את תפיסת העולם בממשלת הניגודים, השפה והיעד לא אמורים להשתנות. וזה בדיוק מה שמעורר תמיהה כאשר מקשיבים לבנט.
זה החל בשימוש בביטוי "גדה מערבית", הגדרה שנולדה לגדה המערבית של ממלכת ירדן, אחרי 1948. ירדן הסתלקה מזמן מהתביעה לשלוט ביו"ש, אבל אויבי תפיסת העולם של ימינה משתמשים בביטוי הזה בכוונה, כדי שלא לנקוב בשמות החבלים – יהודה ושומרון. זאת משום שהשימוש בשמות של האזורים הללו ממחיש את הזיקה של העם היהודי אליהם. לכן, מי שאוחז בתפיסת העולם של ימינה, לא יכול להעלות על דל שפתיו את "הגדה המערבית". זה כמו לשאת את שם השטן בפי יהודים דתיים. ואגב, נתניהו פטפט לאין קץ בלשון הגדה המערבית, בהיותו אופורטוניסט וחסר אידיאולוגיה מובהק.
אישור לחשש שמשהו יסודי נפל אצל מנהיג ימינה הגיע גם בראיונות שנתן השבוע לערוצי טלוויזיה. קשה היה שלא להבחין שכאשר הוא מנסה לספק הוכחות למהות הימניות של מעשי המפלגה שלו בממשלה, הוא לא מזכיר ולו ברמז את ההתיישבות ביו"ש. היו בפיו הקונסוליה בירושלים, הקמת יישובים בנגב, ליברליות כלכלית, אבל שום דבר בעניין הבנייה, המאחזים, שלא לדבר על בלימת הרשות הפלסטינית. דבר ממה שמצופה ממנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר.
נכון שראש הממשלה חייב לשמר את הקואליציה המוטרפת שלו ולהתבטא במתינות, אבל זה לא אומר לוותר על הטרמינולוגיה שממחישה את תפיסת העולם שלו.
בכל מקרה, תפקידה ההיסטורי של ימינה והקואליציה הנוכחית כפיגום בדרך לשחרור מחנה הימין והמדינה מנתניהו, עדיין תקף. חשוב שהממשלה תחזיק מעמד עוד קצת, עד לעסקת הטיעון והקלון שבדרך. אבל אחר כך יידרש שידוד מערכות יסודי בימין. בין היתר, להקים מחדש את מה שאמורה הייתה להיות ימינה.
לא בבית הכנסת שלי
דבר אחד הוכיח בצלאל סמוטריץ' שוב השבוע, כאשר הרחיק מכל בתי הכנסת את אנשי ימינה. הוא המחיש את זה שהוא עצמו פסול לכל חיבור פוליטי – פסול חיתון. מדובר באיש שנושא לשווא את שם ערכי הציונות הדתית והציונות בכלל. קרייריסט חסר מעצורים, ששומר נפשו ירחק ממנו, בכל קואליציה עתידית.