רק בחודש שעבר ציינו כלי תקשורת בישראל מלאות 20 שנה למבצע חומת מגן. היה זה מסע צבאי שאליו יצאה מערכת הביטחון אחרי חודש דמים נורא במיוחד, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה ההיא, בניגוד לקודמתה העממית, הייתה עימות בין שני אויבים צבאיים. פלגים חמושים לחמו בישראל כצבא גרילה תחת שרביטו של מפקדם יאסר ערפאת.
יורשו של ערפאת פעל ההפך ממנו. במקום להילחם בישראל, קירב אותה אליו. יחד איתה הוא נלחם בפלגים החמושים וקנה שקט בשני הצדדים. באופן שיטתי ולאורך שנים החריבו ישראל והרשות את הזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האסלאמי בגדה. את התוצאה יכולנו לראות השבוע בג'נין, בשכם ובחברון. מול צה"ל ניצבו מפגינים והתארגנויות, אבל לא ארגונים.
בערוב ימיו, והוא בן 86, יודע אבו מאזן כי ההימור שלו נכשל. הוא הימר על קירובה של ישראל לחזהו מתוך תקווה שכך יחלץ ממנה ויתורים דרמטיים. לא רק חלומו של אבו מאזן למדינה עצמאית נגוז, אלא גם הסדר הישן.
טיבם של תהליכים מדיניים, שלעתים הם סמויים מן העין. אחד כזה מתרחש בימים אלה לנגד עינינו. אין לו שם, וספק אם יהיה. ברוח שבירת החוקים של העולם המוכר, הולכת ומתערערת הלגיטימציה הבינלאומית. זה כינוין של המעצמות, או הכוחות החשובים, שהעניקו לתהליך השלום הישראלי־פלסטיני את המסגרת המעשית שבתוכה הוא התקיים.
למשל הקוורטט. אותה רביעייה בינלאומית שהוקמה במיוחד לערוץ הפלסטיני מנציגי הבית הלבן, הקרמלין, האיחוד האירופי והאו"ם. השנה ימלאו שלושה עשורים לראשית פעילותה של הרביעייה, שלידתה בוועידת מדריד ב־1991. הקוורטט נוצר כמלאכת מחשבת בידי אדריכלים מדיניים. את ארצות הברית רצו בגלל השפעתה הרבה על ישראל ומעמדה כמעצמת־על. את הרוסים בזכות קרבתם לפלסטינים ולמדינות ערב. האיחוד האירופי צורף בעיקר לצורך מימון, והאו"ם - כדי לתת לגיטימציה משפטית בינלאומית לכל הסכם או מהלך שישיגו ישראל והפלסטינים. הם פעלו כיחידה אחת שנועדה לשמש כתובת לצדדים, מעין עוגן או אמבט, שבתוכו נוהלו שיחות השלום על פי עקרון שתי מדינות עצמאיות לשני העמים.
אז היו התקוות בשמיים, וגם המנהיגים ידעו לקבל החלטות מרחיקות לכת. בדיעבד התברר כי היו אלה ימי השיא של תהליך השלום. מאותו רגע, במקום להמריא הוא החל לצנוח, ובעשור האחרון כבר גווע. ממשלת נתניהו סירבה לשאת ולתת עם הרשות והחלישה אותה מאוד כספית ופוליטית.
יורשו, נפתלי בנט, בכלל הסיר את הסוגיה הפלסטינית מן השולחן. האמריקאים טרודים בשאלות אסטרטגיות גדולות כמו סין, בעיית האקלים והמאבק עם רוסיה, והעניין שלהם בסכסוך שלנו התגמד. הפלישה הרוסית לאוקראינה פגעה אף היא בסוגיה הפלסטינית. מוסקבה של ימינו מבודדת ומוקצית, ואיש לא יבקשה לתווך בסכסוך אחר, חשוב ככל שיהיה. אירופה צמצמה זה מכבר את דאגתה לפלסטינים. כמו וושינגטון, היא נואשה מתהליך השלום והתפנתה לעסוק בבעיותיה הפנימיות.
האו"ם יורד מנכסיו
ומה בנוגע לצלע הרביעית בקוורטט – הלא היא האו"ם? גם השפעתו באזור הולכת ונחלשת, במיוחד בשנה האחרונה. היו ימים, עד לא מזמן, שבהם שימש שליח האו"ם לסכסוך הישראלי־פלסטיני מתווך מרכזי בהפסקות אש בין ישראל לחמאס, או הוזעק להקים מנגנון להסכמות בין ישראל לפלסטינים. את תפקיד השליח המיוחד ממלא זה שנה וחצי תור וונסלאנד. הדיפלומט הנורווגי נהנה אומנם מניסיון רב בסכסוך, אבל למרות הזמן שחלף, הוא טרם מצא את הדרך לייצר לעצמו מעמד איתן בקרב השחקנים האזוריים.
העניין המועט יחסית שמגלות עזה ורמאללה באו"ם מזכיר את סיפורו של אלברו דה־סוטו. הדיפלומט הפרואני מונה במאי 2005 לשליח המיוחד מטעם מזכ"ל האו"ם לסכסוך הישראלי־פלסטיני. שנתיים אחרי בואו גילה כי הוא נותר בלתי רלוונטי, והחליט להתפטר. היה זה לאחר שחמאס ניצחה בבחירות לפרלמנט, ובעיצומה של השתלטותה על הרצועה. טרם עזיבתו, ביקש דה־סוטו להיפרד רשמית מראש הרשות הפלסטינית.
לשכתו של אבו מאזן לא השיבה לבקשה וייבשה את השליח המיוחד עד בוש. דה־סוטו הבין כי איננו רצוי ברמאללה, ובצר לו, ביקש את עזרת שולחיו. הוא התקשר למזכ"ל האו"ם קופי אנאן, וביקש כי ישתדל ברמאללה כדי שאבו מאזן יפתח בפניו דלת למפגש פרידה. אנאן אכן התקשר לראיס, וביקש בנימוס לקבל לשיחה קצרה את אלברו דה־סוטו. "אשמח לעשות כן", השיב אבו מאזן לאנאן, "רק תזכיר לי מיהו".
30 שנה שימש הקוורטט מבוגר אחראי ותרופת הרגעה גם יחד. אם התגלו קשיים בשיחות השלום, או קיפאון, או התלקחה מלחמה, הייתה לצדדים כתובת אמינה. הבית הלבן, או האו"ם, או האיחוד האירופי, ביחד או לחוד, פעלו כדי להעניק לצדדים תחושה כי משהו מתקדם בכל זאת.
המטרה הייתה לתת להמונים, במיוחד הפלסטינים, תקווה כי החלון לא נסגר. לפעמים הייתה זו אשליה, אבל למבוגר האחראי שדחף קדימה את עגלת השלום, גם אם התנשף בקושי, הייתה השפעה מרגיעה על הרחוב. המבנה הזה מתמוטט עתה לנגד עינינו, וקריסתו יוצרת אפקט פרפר. כאשר האופק הפוליטי הולך ונעלם, עלולים להיווצר במקומו תנאים חדשים. ההמונים, אפילו מאונס, יראו בחמאס, או בקטאר למשל, מודל להיתלות בו.
עיוורון של אוהבים
"הסכמי אברהם" העניקו לישראל יחסים גלויים עם מדינות ערביות חשובות. זו התפתחות רצויה, אבל יש בה משהו מתעתע. היא מחוללת אצלנו עיוורון של אוהבים. בלהט החגיגות הללו נדחקה הבעיה הפלסטינית לשוליים, ואיתה כל הבוררים והמתווכים למיניהם.
במקומם מינתה ישראל, אולי מבלי דעת, מדינות ערביות לתפקיד עוזר ומפקח. חלקן מדינות שהפנו עורף לפלסטינים ואמונם בהן אבד, כמו איחוד האמירויות וסעודיה. אחרות דווקא מחבקות אותם, למשל מצרים וקטאר. לשתי אלה תפקיד חיוני בריסון המתיחות, אבל לכל אחת גם אינטרסים משלה ומדיניות הנתונה לשינויים חדים. בתוכן פנימה מסתתר גרעין שמתייחס לישראל כאל אויב, ואל הפלסטינים כאל שק החבטות של האומה הערבית. באופן לא רשמי, זה המכניזם שתפס את מקום הקוורטט והמעצמות המערביות.
ביום שני השבוע, בראיון טלוויזיוני, הודה זיאד נח'אלה, מפקד הג'יהאד האסלאמי, במצבם הרע של הפלסטינים. "למרבה הצער", אמר בפשטות, "הערבים נטשו אותנו". הסדר הישן אכן הותיר את הפלסטינים לגורלם. אבל הלגיטימציה הבינלאומית, אם באמצעות הקוורטט, ואם באמצעות האו"ם, או המעצמות המערביות, איננה פריבילגיה שהייתה מנת חלקם בלבד. גם ישראל נזקקה לעתים לסמכות מהימנה בשעת צרה. בעידן שבו איראן מתגרענת, חיזבאללה מתחמשת, וחמאס היא אגוז קשה לפיצוח, היא עלולה להזדקק להם אף יותר. דווקא אז, אפשר שלא יהיה עם מי לדבר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל