חג הפסח הוא חג בולט, מיוחד וייחודי בין חגי ומועדי ישראל במידת היקף המשמעויות שיש לחג. המשמעויות, שנולדו ונוצרו ביציאת מצרים נחשבות למיוחדות, שכן לא רק שהן נוצרו מלכתחילה לדורי-דורות ולא איבדו עם הזמן את המובן המהותי שלהן - אלא האקטואליות שלהן מתעצמת ומתחדדת בימינו.
פסח ידוע ומוכר כחג החרות. חג המציין את יציאת מצרים, היציאה משעבוד ועבדות, כאירוע המכונן והמרכזי בחשיבותו בתולדות עם ישראל. האירוע הזה גם חושף ומבליט את הולדת האמונה, ראשיתה והתפתחותה כמרכיב המרכזי בחיי היהודי. פסח הוא גם חג האמונה. חרות פיזית ואמונה רוחנית צמודים יחדיו.
אחרי כל הנסים והמופתים שבני ישראל ראו וחוו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי" – אומרת התורה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מה החידוש והציון לשבח שבני ישראל האמינו בה' ובמשה עבדו אחרי נס כמו קריעת ים סוף? התשובה היא שאז, בעת שהתרחשו הנסים, יחד איתם נוצרה האמונה, בוצרה והונצחה.
חג הפסח בא להזכיר, לרענן ולהעצים את העובדה שהנסים שאירעו בצמוד ליציאת מצרים, שבאופן טבעי יוצרים אמונה, הניחו את היסוד לנצחיות האמונה. אמונה שמלווה אותנו מאז והיא מחזקת, מעודדת ומזינה כוח ואומץ להתמודד עם צרות ומצוקות.
האישוש למרכזיות האמונה בתוכנו של חג הפסח טמון בעובדה שמשה רבנו לא מוזכר בהגדה של פסח. המנהיג שהוציא את ישראל ממצרים לא מוזכר בסיפור (למעט בדרך אגבית מאוד בפסוק המצוטט בהגדה). הסיבה היא שאם מחבר ההגדה היה מזכיר את שמו של משה רבנו, הוא צריך היה להפליג בחלקו ולהרחיב את הדיבור על מנהיגותו כמי שהוציא את ישראל ממצרים. בכך היה פוגם בעקרון האמונה שרק ורק יד אלוהים היא שהוציאה את ישראל ממצרים. אין אדם שותף למעשה. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – משה הוא עבד של ה'.
צריך אבל להדגיש ולזכור – אמונה באלוהים לא פותרת, לא משחררת ומחלצת את האדם ממעשים, מפעולה מתגובה במצבים קשים, בעתות משבר. להיפך, ככל שאדם מאמין יותר בכוח העליון, הוא חייב, מחוייב ומצווה לעשות ולפעול. האמונה רק נותנת ומעניקה לאדם עוז ותעצומות לעשות את הדברים הנכונים ובאופן שיועילו ויניבו טובה. אם אמונה משמשת אמתלה לאדישות, לאי עשייה, להתחמקות או עיכוב מתגובה מעשית, היא קללה.
חכמי התלמוד תיעדו רשימה של צרות וקשיים, שיקרו בעידן של לפני בוא המשיח, מה שקוראים ב'עקבתא דמשיחא'. בתוך הרשימה מזכירים חכמי התלמוד את האמרה "ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים". השאלה היא, איך מגיעה קביעה חיובית כזאת לרשימה של צרות? התשובה, בעיתות של צרות ומצוקות, לומר ולהירגע שאבינו שבשמים יעזור, זאת קללה. בזמנים קשים, יהודי ויהודיה חייבים לעשות, לפעול, ליזום, להתגייס במטרה להחלץ ולהנצל מהצרות (אימרה זאת מיוחסת לגאון רבי מאיר שפירא, ראש ישיבה ואיש ציבור מפורסם שפעל בפולין. ונודע כמי שיזם את לימוד דף היומי).
פסח הוא החג היחידי בלוח החגים היהודי שהאירוע המרכזי שאירע בו ושבגינו החג בכלל נוצר, יציאת מצרים, מוזכר, מצויין ונאמר כמעט בכל התפילות הנהוגות בכל יום. אירוע כמו מתן תורה איננו זוכה לאיזכורים רבים. עשרת הדיברות שנאמרו במתן תורה מתחילות במלים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הסיבה היא,שפרעה מלך מצרים היה שליט וראש מדינה הראשון בקורות האנושות ששיעבד בני אדם, שדיכא בעבדות עם שלם. בכך פרעה היה ילוד אשה ראשון שהפר באופן גס וגורף את העקרון המקודש של הבריאה שלפיו אסור לשעבד בני אדם.
בבריאת העולם פסק אלהים, "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ", (בראשית א' כ'ו). יציאת מצרים היא אירוע כל כך מרכזי, כל כך בלעדי, כל כך נוכח במקורות ובתפילות. מהותו של החג ציון ושמחה על הנצחון, ההתגברות על השעבוד ותזכורת קבועה על האיסור החמור בשליטה על בני אדם.
יש צד והיבט לחג שלא כל כך נידונים ומדוברים. אופי מנהיגותו של משה רבנו. כאשר נתבקש על ידי אלהים לצאת לבני עמו ולדבר עמם, השיב "לא איש דברים אנוכי". במלים אחרות, אינני מוכשר בנאומים ובהצהרות. "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". מדוע טרח משה רבנו להזכיר, לתעד ולהנציח בתורה את נכותו? במקורות נאמר, כי ה' לא רצה שאומות
בעולם יאמרו שמשה רבנו הוציא את בני ישראל ממצרים בכוח דיבורו. הסבר נוסף הוא, שמשה רבנו ביקש לתת עצה למנהיגים שיקומו בעתיד לעם ישראל. לא דיבורים נמלצים, לא כשרון לשאת נאומים יפים, לא הצהרות בומבסטיות הם פתרון לבעיות. הנהגה ומנהיגות אמתיים מתבטאות ביוזמות, מתגשמות במעשים ונזכרות בפעולות. לא הייתי בדיוק נואם טוב. רחוק מזה .היו לי קשיים בדיבור. הייתי מגמגם. אבל איך, מדוע ואודות למה אני זכור, מתועד ומונצח בתולדות עם ישראל? מנהיג האירוע הכי מכונן, הכי מרכזי, הכי מוזכר וזכור בקורות עמנו.