אינני מבין גדול בפוליטיקה. רוב דרכיה העקלקלות נסתרות ממני. אני מזדהה עם חלק מהדעות של הימין, כמו גם עם חלק מדעותיו של השמאל. בדרך כלל אני מוצא את עצמי מדשדש במרכז, אבל בין אם ימני יותר ובין אם שמאלי יותר, הזדעזעתי כמו רובו של עם ישראל לשמע האמירה האומללה, המקוממת והמסיתה של נבחר ציבור הנהנה מחסינות, ממשכורת חודשית יפה של כ־45 אלף שקלים עם רכב, לשכה ודובר על חשבוני.
בעוד אנחנו קוברים את נפגעי המרצחים, מרשה לעצמו ח"כ איימן עודה לקרוא לבני עמו המשרתים בכוחות הביטחון לחדול מלקחת חלק בפעילות מערכת הביטחון בלי להביא בחשבון שאזרחים ערבים ישראלים ירו והרגו אנשים המשרתים באותם כוחות בדיוק. השתלחות חסרת מעצורים כזו עוררה בי חלחלה. באיזו מדינה דמוקרטית היו מאפשרים לחבר פרלמנט לצאת נגד מדינתו באורח כזה? האם ח"כ עודה ששולח מסר לעם הפלסטיני "שנאבק נגד הכיבוש" הוא חבר בכנסת ישראל? אם כך, עליו להחליט "הלנו אתה אם לצרינו".
חברי הכנסת הערבים צריכים להיות מודל לדו־קיום. לכמיהה לשלום. לא לחרחר מלחמה ולהסית לפירוד בינינו לבין שכנינו ואזרחינו הערבים. מאידך, צריכים אזרחי המדינה הערבים להחליט אם הם בוחרים בעודה וחבריו, שהאינטרס הפלסטיני מכניס אותם לכנסת והם מייצגים את עזה והשטחים, או אם הם מייצגים את האינטרסים של ערביי ישראל.
אני, אישית, חש בלבול. אני עובד עם צוות רפואי ערבי חברי מקצועי ונאמן, אני שותף לשמחות שלהם והם לשלי, ופתאום צץ בלבי חשש: האם פיהם ולבם שווים? האם הקיצונים והאלימים הם אכן רק קומץ זעום? ואולי מה שקורה לטובה הוא, כדי שנחשוב ונדון מחדש על יחסינו וקיומנו המשותף עם האוכלוסייה הערבית־ישראלית?
עם כל ההבנה שלי לערביי ישראל ולמציאות שבה אנחנו והם חיים, אני חושב שיש צורך שהם יבהירו לעצמם ולנו את מעמדם. האם הם ערבים אזרחי ישראל עם חובת נאמנות וחובות וזכויות כאחד מאזרחי הארץ, או שמא פלסטינים הממתינים לרגע לשוב ולהתפרע, לשרוף ולחבל כפי שקרה לפני שנה בלוד, בעכו, ביפו? לא ייתכן שייהנו מכל מה שהמדינה נותנת, כולל תשלומי ביטוח לאומי, זכויות סוציאליות, שירותי רפואה וכדומה, ובכל הזדמנות יראו לנו שאינם מעוניינים בדו־קיום, אלא בחד־קיום. בקיום שלהם.
עודה חשף את פרצופו האמיתי ואת פרצופה של הרשימה המשותפת. אולי זה ידרבן אותנו להתעורר מתרדמת החורף ולבדוק אם הזמן בפצצת הזמן שעליה אנו יושבים הולך ומתקצר.