1. "אפילו שר האוצר עצמו אמר בכנס שנערך לאחר פרסום התוכנית החדשה שלו שזה יהיה הישג אם מחירי הדירות יעלו השנה בפחות מ־7%. עבור שוק הנדל"ן, המוזן מציפיות, זה כמו להוסיף שמן למדורה. הרי מי יקנה היום דירה, ההוצאה הכספית המשמעותית ביותר של משק בית בחייו, אם יאמין שבקרוב מחירה ירד, או לפחות יעלה בקצב איטי ביחס לנכס השקעה סולידי אחר?".
לפני שבועיים ציטטנו את הדברים הללו מפיו של גורם וותיק ובכיר בשוק הנדל"ן, והם יפים במיוחד לאחר פרסום המדד האחרון ערב החג. מחירי הדירות על פי העסקאות שבוצעו בחודשים ינואר־פברואר 2022 טיפסו ב־1.8% לעומת החודש הקודם. בשנה האחרונה זינקו מחירי הדירות ב־15.2% - שיעור מבהיל לכל הדעות. עליית המחירים השנתית היא הגבוהה ביותר זה עשור - אין ספק, זה סחרור מסוכן שעמדתי עליו כבר לפני מספר חודשים. הממשלה, כתבתי כבר אז, איבדה שליטה על מחירי הדיור. כשמסתכלים על ארבעת מדדי הדיור האחרונים מזהים היטב את הסחרור: 1.8%, 2.3%, 1.7% ו־1.4% - ארבעה חודשים בלבד עם עלייה מצטברת של כ־7.4%.
אני לא מאמין במציאת ורדיפת אשמים - תמיד יש הרבה אשמים לכך, במיוחד בשוק כה מורכב - אני מאמין במציאת פתרונות. פתרון אחד הוא ששר האוצר אביגדור ליברמן ושר השיכון זאב אלקין ישכילו מעתה ואילך להיזהר בלשונם ולא לספק תחזיות נוספות לעליות כאלה או אחרות בשוק הנדל"ן. כלכלה ושווקים - הם צריכים וחייבים לדעת - מוּנעים גם מציפיות, הם מונעים גם מגורמים פסיכולוגיים, נוסף על גורמי הבסיס הכלכליים. כששר האוצר ושר השיכון אומרים לציבור, רבותיי וגבירותיי, עליות המחירים בשוק הדיור בשנה־שנתיים הקרובות יימשכו אבל "פחות", הם אומרים להם בעצם: רוצו לקנות דירות ותעלו על הגל.
שרים לא אמורים לספק תחזיות לשווקים, בין אם אלה שוקי המניות, האנרגיה או הדירות. שרים לא אמורים לתדלק ביקושים. שרים לא אמורים לנהוג כמנהלי השקעות או מתווכי נדל"ן. אפשר תמיד להתחמק מהשאלות על עתיד שוק הדיור בתשובה הלקונית שהממשלה עושה כל שאל ידה כדי לבלום את מחירי הדירות. זהו. אבל להגיד לציבור העליות יימשכו? זה כבר מוגזם וזה גם חסר אחריות.
2. אז מה הפתרונות? אין פתרונות קסם, אבל אחד הפתרונות הוא עליית ריבית כגורם מצנן. בנק ישראל אומנם החל בתהליך של עליית ריבית, אבל זה בינתיים במנה צנועה של רבע אחוז. במסיבת העיתונאים האחרונה התעקש נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון שהריבית היא לא כלי לטיפול במחירי הדיור: "התפקיד המרכזי של בנק ישראל הוא שמירה על יציבות המחירים, קרי שמירה על יעד האינפלציה", אמר פרופ' ירון, "אך לצד התפתחות האינפלציה בישראל שבה דנו עד כה, חשוב לי לציין גם את יוקר המחיה בישראל - המתבטא ברמת מחירים גבוהה, השונה מקצב התפתחותם, שהיא האינפלציה.
יוקר המחיה הוא נושא משמעותי לחברה ולכלכלה הישראלית וחולש על תחומים רבים - מוצרי הצריכה, מחירי הדיור, התחבורה ועוד. אלה משפיעים על כולנו והטיפול בהם צריך להיעשות על ידי יישום של צעדים ורפורמות חשובות, שחלקן כבר מקודמות ומתגבשות על ידי הממשלה. מטבע הדברים תחומים שונים מצריכים פתרונות שונים ולתהליכים אלה לוקח זמן עד שהם מבשילים... אני מציין את כל אלה במיוחד היום, כדי להדגיש ולהזכיר כי הריבית היא כלי רוחבי ולא הכלי הייעודי לטיפול ביוקר המחיה או במגזר זה או אחר".
זה רמז ברור לשר האוצר: אל תצפה ממני לטיפול בשוק הדיור דרך כלי הריבית. עם כל הכבוד, אני חושב שזאת דוגמטיות מחשבתית ואפילו התנערות מאחריות, כי כלי הריבית הוא בהחלט אחד הכלים שאפשר להשתמש בו כדי להיאבק לבלימת מחירי הדיור. בנק ישראל יכול להמשיך ולהתעקש שהריבית היא גורם שולי בעליית מחירי הדיור, אבל מחקרים שלו עצמו בעבר הוכיחו אחרת. כסף זול תמיד תדלק ביקושים בשווקים, בין אם במניות או בנדל"ן. כשהאלטרנטיבה היא פיקדונות עם ריבית אפסית בבנק, אך טבעי הוא שמחפשים אלטרנטיבות יותר מניבות במניות או בדירות.
לנגיד בנק ישראל יש את כל הסיבות להעלות ריבית בקצב יותר מהיר, הן בגלל עליית האינפלציה והן בגלל עליית מחירי הדיור. להפיל את כל האחריות על "צעדים של הממשלה שייקח זמן עד שיבשילו" זה להתנער מאחריות. עלייה של 15% בשנה האחרונה במחירי הדירות (שלא באים לידי ביטוי במלואם במדדי המחירים לצרכן) וגם חוסר התמרון היחסי של הממשלה הנוכחית בנקיטת צעדים כלכליים - הם סיבה טובה לגלות אחריות, גם בבנק ישראל.
3. אין זה סוד שאני מעריך מאוד את ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן, לשעבר ראש המועצה המקומית ירוחם ולימים השר לנושאים אזרחיים במשרד הביטחון. היום משמש ביטון כיו"ר ועדת הכלכלה ולאחרונה הוציא ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "אפשר לנצח את הסוציו־אקונומי", פרי ניסיונו במהפך שחולל בירוחם.
זה ספר מעורר תקווה על צמיחת קהילות ועל פעילות חברתית אמיתית ולא מזויפת, מעורר תקווה שאפשר גם אחרת. בשבוע שעבר תיארתי פה את החוזקה והעוצמה של הכלכלה הישראלית, אך יחד עם זאת כתבתי שהיא זקוקה לתיקונים ולשיפורים במיוחד בנוגע לשכר הנמוך עדיין במשק, למרות התאוששות בשנים האחרונות.
פרק אחד בספרו של ביטון מתייחס להיבט התקשורתי של תיקוני העוולות במשק הישראלי והוא קורא לו "מכחישי, פרשני ומתקני העוולות".
"יש אנשים שטוענים שכוחות השוק הם הפרמטר היחיד שיש לקחת בחשבון. בעיניהם כל מי שמתלונן הוא עצלן ובטלן שצריך להודות על החסד שעשו עמו. מולם יש המתלוננים הכרוניים, שעסוקים בעבר ובעוולות שנעשו כלפיהם, במקום להשקיע בתיקון. מבחינתם אין טעם בכלל לדבר על תיקון או לעסוק בו. הם רואים את הרע גם בטוב.
"בשמונה השנים שלי כראש עיריית ירוחם, בשיחות עם אלפי אנשים, התחוורה לי החלוקה הזו. ביסודה עומדות שאלות שעניינו אותי באופן אישי: האם עוניים וכאבם של עניים באמת מטרידים מישהו שאינו עני; ומדוע יש כה רבים העוסקים בעוני ובעוולות, אך אינם פועלים לתיקון?
"מכאן נולדה התובנה המחלקת את שתי הקבוצות, בכלליות. את הראשונים נכנה פרשני עוולות. הקבוצה הזו מתאפיינת בכך שהיא מציגה באופן תכוף למדי, סדור ונמרץ, את העוולות בישראל במלוא חומרתן: פערים, אפליה, גזענות, שחיתות, היעדר הזדמנויות שוות ועוד.
"חלק ניכר מן הדברים שמתארים פרשני העוולות הם נכונים ומדויקים. אכן יש פערים, ישנה אפליה, ישנן גזענות ושחיתות, ואין הזדמנויות שוות לכולם. העניין הוא שכשמם כן הם - פרשני עוולות. ככאלה הם אינם מצליחים לראות טוב. הם אינם מאפשרים תקווה ופוטנציאל לשינוי. בעיניהם הכל רע.
"המשמעות האמיתית של פרשנותם היא העלאה באש, מדי יום ביומו, של היסודות כולם. בהיעדר תקווה צריך לשרוף הכל כדי להתחיל מחדש. עולם ישן עדי יסוד נחריבה. הם אינם חשים אחריות למציאות ולשינוי הנדרש, מסתפקים בתיאור הכואב של מה שרואות עיניהם.
"בקבוצה ההפוכה, המסוכנת יותר בעיניי - מכחישי העוולות - ישנה מידת סדום. אחד החטאים המהותיים ביותר של אנשי סדום ועמורה נבע מחוסר היכולת לראות את הכאב של האחר ולהכיר בו. ומה אומרים מכחישי העוולות? הכל במדינה טוב. יש לנו זוכים בפרסי נובל, יש לנו הייטק, יש לנו אוניברסיטאות מובילות, יש לנו טכנולוגיה, צבא חזק, הכלכלה שלנו יציבה. אנחנו וילה בג'ונגל של המזרח התיכון.
"אם חלילה וחס הם נתקלים בעוולה אמיתית, הם פותרים אותה באחת משתי דרכים: או שזאת בעיה קטנה, אופיינית לכל העולם ואין מה להתרגש; או שהמתאוננים הם סתם בכיינים לומר תודה על מה שהמדינה עושה עבורם. אבטלה? 'בתל אביב יש רק 4%', ישיבו. 'שילכו לעבוד, שלא יתפנקו'. גזענות כלפי עולים? 'זה טבעי בכל מקום שבו יש מהגרים. לא צריך להתרגש. שלא יתבכיינו', או גרוע יותר: 'זו לא גזענות, הם פשוט מפחידים'.
"הם אינם מבינים שבתל אביב אחוזי האבטלה נמוכים משום שכל מוקדי התעסוקה הגדולים נמשכים לעיר, והיא שואבת אליה גם את האוכלוסיות החזקות מן הערים החלשות, שבהן אין מספיק אפשרויות תעסוקה...
"בין הקבוצה הזאת של מכחישי העוולות, שעושים הכל כדי לעקר כל מאבק, לבין הקבוצה של פרשני העוולות, שצודקים בחלק ניכר מפרשנותם אבל מתבוססים בפרשנות תמידית בקום לצאת ולפעול, ישנה קבוצה אחת שברוחה מוטב לכולנו לפעול: מתקני העוולות...
"הם ידאגו לטיפול בניצולי שואה שאיבדו את היכולת לחיות בכבוד, אף שהם עצמם אינם ניצולי שואה; הם ישקיעו במציאת פתרונות חינוכיים הולמים לילדים עם צרכים מיוחדים, גם אם אין להם ילדים כאלה; הם ייאבקו ביחס המשטרתי ליוצאי אתיופיה, גם אם נולדו להורים שעלו מרוסיה. הם ייאבקו למען שוויון בחינוך ולצדק בחלוקת הקרקעות ועוד...
"למתקני העוולות יש תכונה נוספת: הם גאים במדינה ומרגישים חלק משמעותי ממנה. זאת מדינה טובה, הם יאמרו, עם המון יופי ואזרחים טובים, עמותות חסד, ראשי ערים טובים, חברי כנסת לוחמים ושרים עם הלב במקום הנכון. עם זאת, הם יודו, יש עוד המון עבודה במסע לתיקון החברה הישראלית. לא הכל טוב, יש עוד מאה שנה של תיקון, ויש לפעול בהתמדה על מנת לתקן. הם אינם מסבירים ומתווכים את המציאות, אלא עושים בעצמם, כמו ידיהם, את עבודת התיקון".
4. אני מסכים עם ביטון בהרבה דברים, רק לא בשאיפה האוטופית לישראל שוויונית. אפשר לשאוף לשוויונית יחסית, אבל מעצם טבעו של השוק החופשי, על כשליו, הוא יוצר פערים. הוא צודק בהחלט עם "פרשני העוולות", מיעוט קולני וצווחני, שלא ממש מעניין אותם מעניים או מהשכבות החלשות, הם רק עושים הון ויחסי ציבור מהגדרת עצמם כ"פעילים חברתיים", ועושים זאת מתוך מטרות פוליטיות ועל מנת להציג את ישראל כאם כל הרשע וכל הרוע.
אני גם מסכים איתו שהאשמת העניים בעוניים והאשמת החלשים בחולשתם הן סוג של התנשאות ואטימות. אני חסיד גדול של שוק חופשי ושל הפחתת רגולציה על עסקים מתוך אמונה שזה רק יתמוך בחלשים. אבל התפקיד של ממשלה, כל ממשלה, הוא גם לקחת על עצמה את הטיפול בהשלכות המעוותות של החופש הכלכלי, שעשוי לכלול למשל כישלון אישי עד נקודה של עוני, בין היתר כתוצאה מאי־שוויון בהזדמנויות, הקצאת מקורות מפלה בחינוך והקצאת קרקעות מפלה.
אם יש משהו חשוב בספרו של ביטון הוא שאפשר לעשות את התיקונים האלה במשאבים יחסית נמוכים, שנמצאים בהחלט במערכת הממשלתית ובמערכת הפרטית. צריך רק "מתקני עוולות" כפי שהוא מתאר - ואני קורא להם יזמים חברתיים אמיתיים - ולא חבורה של יושבי טריבונות מנותקים ושבעים שמקטרים על כמה רע פה.
5. מצאתי גם מסר בולט בספרו של ביטון בתחום השחיתות העירונית. הוא מתאר את כל נושא מימון הבחירות כבעייתי, כיוון שמועמד לראשות עירייה אינו מקבל החזר על הבחירות לראשות העירייה, אלא רק על מספר המנדטים שמשיגה סיעתו. פוליטיקאים המבקשים להתמודד אך אין בידם האמצעים ואין למצפונם קווים אדומים, כותב ביטחון, מוצאים דרכים יצירתיות למימון הקמפין. הם מגייסים תרומות מתושבי העיר, ומקבלים בין השאר גם מקבלן מקומי חזק, באופן ישיר או עקיף - באמצעות בני משפחה וחברים, למשל.
משנבחרו, הם עומדים כעת בפני דילמה: האם להחזיר טובה לאותו קבלן במתן היתרי בנייה או בהשבחה, ששווים לו מיליונים (אני מוסיף: זה עשוי להגיע לעשרות מיליונים ומאות מיליונים). ביטון כותב שעשה לו כלל: לא לקחת תרומות מתושבי העיר, אלא אם כן מדובר בחברים קרובים שאינם בעלי עניין כלכלי בעיר.
"הוצאתי מאות אלפי שקלים מחסכונות משפחתי במהלך הקמפיינים. אם ברצונך להישאר אדם הגון, אין לך ברירה אלא להשתמש רק בכספי משפחתך".
"בהתמודדות שלי בירוחם עמדתי מול אנשים שהיו עשירים ממני באופן משמעותי. אבל האם אנחנו רוצים שרק עשירים יגיעו לתפקיד פוליטי ברמה המקומית והארצית?", תוהה ביטון ואז עובר לרמה הארצית: "גם בפוליטיקה הארצית אנחנו נחשפים לראשי מפלגות שמגיעים אליה כשהם כבר בעלי אמצעים. בנט, לפיד, נתניהו, ברק, גבאי ואחרים ניגשים אל המשימה הפוליטית כשהם כבר בעלי אמצעים. האם אנחנו רוצים רק ראשי מפלגות עם כיסים עמוקים? ומה רע במנהיגים עממיים שאינם בעלי הון? זהו קונפליקט שטרם נפתר". אכן, חתיכת קונפליקט.