תגידו, חבורה של מטומטמים, מה נסגר איתכם? אתם לא יכולים לראות שמדובר פה בנס? ואני, דווקא כלא מאמין, כשאני ניצב מול פלא אמיתי כזה שאין בכוחו של ההיגיון הבריא להסביר, אני נמלא התפעלות ולא רץ לחפש הסברים מנומקים. קצת כמו באהבת אמת. ובעצם, למה "כמו"?
תכף נחזור לנס, אבל מאחר שאנחנו מצויים בעידן שבו כל אחד מדבר אל הבייס שלו, החלטתי לנצל את הרגע האחרון שלפני יום העצמאות כדי לדבר אליכם, חברים, הבייס שלי.

הבייס שלי מורכב מהאנשים שקולם לא נשמע במהדורות החדשות, אף על פי שהם הרוב. זה שלא במקרה מכונה "הרוב הדומם", על ידי מגישי האקטואליה שבדיוק מעבירים את המיקרופון בין מירי רגב ליאיר גולן, שניים שמוכיחים שאפשר להיות גם דוברת צה"ל לשעבר וגם סגן רמטכ"ל בדימוס - ועדיין להיות מטומטמים גמורים.

אתם, חברי הבייס שלי, אוהבים את מדינת ישראל בכל מאודכם, גם אם חוטפים עליה קריזה בכל חמש דקות. שירתם בצבא ועשיתם את המקסימום, אף שלא בטוח שהייתם מצביעים עבור צה"ל בתחרות "הצבא המוסרי בעולם".

עשיתם, כרובנו, את המוטל עליכם, כי ידעתם שעם כל פגמיו - מהאידיוט שהתגייס בתקווה שייצא לו לירות במישהו, דרך הרס"ר שאם תהיו רגע בשקט תוכלו לשמוע את תא המוח היחיד שלו מתרוצץ בחוסר אונים בין אוזן לאוזן ועד למח"ט, שאולי היה פעם לוחם מובחר, אבל היום הוא כבר פוליטיקאי פנימי, אחד שיבוא יום ויגדל להיות כסיל מושלם כמו גנץ או גלנט (וזה רק ב־ג'!) - אין לנו צבא אחר שיפריד בינינו לבין המרחב העוין שמסביבנו.

אתם, חבריי, תמכתם כמוני בניסיון להפוך חזון אוטופי של שלום למציאות, אבל התפכחתם אי־אז בשלהי ספטמבר 2000, כשהבנתם שלאירוע המכונה "האינתיפאדה השנייה" אין קשר לביקור של אריאל שרון באל־אקצא, אלא לידו הרועדת של ערפאת, שקיבל את ההצעה הכי הוגנת שמנהיג פלסטיני כלשהו יזכה לה אי־פעם - ורק התבקש להוסיף את שמו לצמד המילים "קץ הסכסוך".

אתם מבינים ממש כמוני שעם כל הסלידה מטיפוסים כמו איתמר בן גביר, בושה גדולה לעם ישראל ולכנסת ישראל, לא ה"מטל לדדל" שבו הוא מנופף כאילו היה טופל'ה טוטוריטו מהשטייטעל, הוא שמדליק את הגזרה, אלא העובדה שאנחנו חיים בקרב המון שנדלק מחדש ברגשות דתיים־לאומניים־רצחניים, בעיקר בחודש שבו הם הופכים לגרמלינס.

מכל המחזות שסיפק לנו הרמדאן השתא, ייחרט בזיכרוני דווקא זה שהסתיים בכמה חבורות בלבד, המראה של אב ובנו, עטופים בטלית, מותקפים בידי חבורה של ערבים בדרכם אל הכותל.

גילוי נאות: מימיי לא התעטפתי בטלית. אלא שאפילו חילוני גמור שכמוני מבין שהסיבה היחידה (שימו לב: לא המרכזית - היחידה!) לכך באנו למקום הזה, נלחמנו עליו ודיממנו למענו, היא כדי שיהודים בטלית יוכלו ללכת זקופים ברחוב.

אין בכם, ממש כמוני, שנאה לערבים - ובלב אתם נושאים תפילה שיבוא יום וילדינו יוכלו ללכת לאוניברסיטה בגיל 18 ולא אחרי גיל 21. רק שגם אתם מבינים שהרצון הטוב הזה אינו תחליף למדיניות שתבטיח שתמיד נהיה חזקים מספיק כדי לנצח ביום פקודה.

אני נשבע לכם שבא לי לכתוב עוד על הפער בין השיח האלים ברשתות החברתיות לבין המציאות הישראלית המחבקת הרבה יותר, אני נשבע לכם שיש לי גם המון מה לומר על הקולגות שלי בתקשורת, בעיקר בטלוויזיה, שבמשימה הבלתי אפשרית שכפתה עליהם המציאות הכלכלית־תקשורתית, מוכרחים למלא שעות ארוכות של משדרי אקטואליה, ומה לעשות שמי שזמינים לאולפן בארבע אחרי הצהריים הם מוסי רז ומאי גולן (וזה רק ב־מ'!). אבל היי, הבטחתי לכם נס, כזה שאפילו חילונים גמורים לא יוכלו להתכחש לו, נכון? אז הנה לכם הנס: מדינת ישראל.

חלקת האדמה שהוכרזה כמקלט לעם הרדוף ביותר בהיסטוריה (אל תאמינו למי שמספרים לכם כמה טוב היה במרקש או בווינה. הם לא משקרים, חלילה, רק היוצאים מן הכלל) והפכה למדינה שהתגלתה כחזקה ביותר בעולם בעת משבר הקורונה.

מהחזון הנפלא, ממש כך, של ראש הממשלה הקודם, שהבין שמדינת ישראל מושלמת להיות חלוצת חיסוני הקורונה - ועד לרפורמות הכלכליות המצוינות של מי שירשו אותו בתפקיד והבינו שצריך להניח לזירה המדינית, זאת שממילא מתקיימת רק בציוצים ולא במציאות, כדי להמשיך את התנופה הכלכלית האדירה שהביאה את ישראל להישגים חסרי תקדים.

דור ההורים שלנו, בהכללה, שידע גם מציאות אחרת, הכיר במלוא תפארתו של הנס הזה, בין שעשה זאת כשתפילין סביב זרועו ובין כשדגל אדום היה בידיו, רק כך התאפשרה הנחת היסודות לבניין המשותף שבו, בואו נודה: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב ט"ו).

כן, הנס הזה הוא כבר מתקרב ל־74, אבל כשמסתכלים עליו לרגע מהזווית הנכונה - ואף על פי שהוא מבוגר במעט - בחיי שהוא נראה טוב יותר אפילו מדוד דביר. 