אז מה צריך לקרות בחודשים הקרובים כדי שהעולם יהיה טוב יותר? שהכוכבים יסתדרו במסילותיהם ובכיוון הנכון: שהממשלה תעביר תקציב ותחזיק מעמד. שוולודימיר זלנסקי ינצח. שהקשב העולמי יתפנה לסכסוך המזרח תיכוני ויקים גוף מתאם וקשוח שיזיז את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לכיוון הנכון.

שייחתם חוזה גרעין בין ארה"ב והמעצמות. שהדמוקרטים בארה"ב ימשיכו להחזיק בשני בתי הנבחרים. שמשפט נתניהו יגיע לשלב שבו יהיה ברור, גם לעם וגם לעמית סגל, שהאיש בדרך למעשיהו, ושהקרע בין נפתלי בנט ושות' לבצלאל סמוטריץ' ושות' יהיה סופני.

מה רע? אולי העובדה שזה עולם מתעתע, שאין בו קו ישר מהרע אל הטוב אלא מטוטלת שמטלטלת. יום אחד ארה"ב היא צוק איתן של דמוקרטיה לנצח נצחים, ובמשנהו נכנס דונלד טראמפ לבית הלבן ומעכשיו ירושלים היא בירת ישראל לנצח נצחים. וחוזר חלילה.

מילא השבטים הפרימיטיביים במזרח התיכון שמנהלים מלחמות דת רצחניות בחסות התנ"ך והקוראן, אבל רוסיה מפציצה את קייב, ערש התרבות האירופית? ואז אנחת הרווחה עם ניצחון מקרון, ומנגד שיירות של פליטים עם ילדים בלונדינים עדיין חורכות את המסכים והכבישים ומאיימות להעלות פשיסט תורן.

כשמדובר בתוכניות מגירה למלחמה, תמיד האמנו שה"עם", אלה שמסתובבים בעולם לתומם מהכא להתם - מחוץ לחזית. מילא עונש קולקטיבי, אמצעי מתועב ונפוץ במחוזותינו, אבל מוות המוני כדפ"א? האמת, זה קרה וקורה. אפילו התנ"ך הצדיק את יהושע, שהשמיד את הכנענים (חוץ מרחב הזונה). והגרוע מכל עוד לפנינו: בסבב הבא, כאשר מטחי טילים יכסו את הארץ כמרבד פרסי, ה"עם" יהיה הן המטרה והן הקורבן.

מה שמביא אותנו לתהות אם צה"ל מתכנן את האפשרות שלא רק בודדים ישלמו את מחיר הכיבוש אלא "העם". ברור שהמטכ"ל לא מתכנן הקרבת העם היהודי ואפילו לא הפלסטיני, אלא שהמציאות של מכבש כיבוש לקראת פיצוץ מכתיבה ברירה אכזרית: או שהחיילים ינהלו מלחמה הרואית על הקרקע וייהרגו בהמוניהם, או "להרוג, לאבד ולהשמיד" מרחוק, באמצעות מכת אש מאסיבית, שתכריח את הצד השני להרים ידיים.

כדי להבין כיצד מתמודד צה"ל עם השאלה האם לאבד הרבה חיילים או להרוג הרבה אזרחים, צריך לבחון כיצד מתפקד רא"ל אביב כוכבי, והמסקנות מאכזבות: הרמטכ"ל הזה נגרר אחרי האירועים ואיננו מבין שהוא זה שמפקד על הצבא, ולא הרב"ט האסטרטגי שלנו או המפגע הבודד שלהם. גם לא הפוליטיקאים שניזונים ממעלליהם של הרב"ט והמפגע, ובטח לא ההמון המוסת שתובע נקמה ביד חזקה וראש בכותל.

במקום להיענות לחינגת התגובה הפבלובית על כל פיפס בכל חזית בהפעלת זרוענו הארוכה, על הרמטכ"ל לדרוש מהממשלה למלא את תפקידה ולנצל את הרגיעה שצה"ל מספק בין לחימה ללחימה לטובת התקדמות להסדר מדיני. זה אמור להיות הג'וב של הממשלה, אלא שהיא דוחה על הסף כל דיבור על הסדר שאינו חיכוך מדמם בחמש החזיתות.

מצד שני, צה"ל והרמטכ"ל אומרים ברורות בסוגיית הגרעין שההסכם שארה"ב מבשלת טוב לישראל ושר הביטחון מגבה אותם, כך שיש מקום לשיפור. ואם הממשלה משותקת בגלל חשבונות פנים־ימניים (הרגת המון ערבים - קיבלת המון קולות), אזי הג'וב של ניהול האסטרטגיה המדינית מוטל על הרמטכ"ל.

כוח אבטחה
הבעיה היא שכוכבי נכשל קשות בניהול ענייני יום־יום. התגובות של צה"ל, כולל לטרור בודדים ורקטות בודדות, הן פבלוביות. בום בום על כל בום, ומכאן הדרך קצרה לשרשרת הניפוץ שמובילה לפוטנציאל לחימה של הכל בכל ולהקרבת "העם" - אם מישהו שכח במה מדובר.

בזמן האחרון היו לכוכבי לא מעט הזדמנויות להבהיר מה דעתו על ערעור הביטחון בגדה. בעיקר התגברות המוטיבציה הפלסטינית לבצע פיגועים עקב פעילות הימין קיצוני מנתניהו עד בן גביר. בכולן כשל. צה"ל, כך דווח, לא אישר לפני כשבועיים את צעדת פורעי חוק לחומש. מח"ט שומרון שיגר מסר כתוב לראש מועצת שומרון כהאי לישנא: "מי שיעקוף את חיילי צה"ל שיוצבו כדי למנוע את הצעדה שם נפשו בכפו". צה"ל אכן היה שם.

לא רק שלא מנע את הצעדה, הוא "אבטח" את המתנחלים פורעי החוק. איש לא חושב שכוכבי אישית תומך בפעלולי הקודש בקבר שכם, באביתר, בחומש או בהר הבית, או מסכים עם אותו מח"ט שומרון שאבטח את הכניסה לקבר שכם תוך הסתמכות על אלוהים כתומך לחימה.
כרמטכ"ל שמודע לנפיצות ולשבריריות של המצב בשטח, הוא חייב להוקיע את הפירומניה ההתנחלותית כפוגעת בביטחון ישראל.

כולל צעדי אכיפה מול הפורעים כמו נגד הפלסטינים בשער שכם. במקרה של צעדת חומש כוכבי היה אמור לפעול על פי הספר: לקחת את החלטתו למנוע את הצעדה לשר הביטחון, זה אמור ללכת לשר לביטחון הפנים, וזה אמור להנחות את המשטרה ומג"ב לעצור את פורעי החוק. בכל מחיר. זה לא קרה.

הכישלון החמור ביותר של כוכבי הוא איבוד שליטה בתוך הצבא. בעודו עוסק בבניית הכוח, בעדכון תורות הלחימה, במאבקי תקציב ורכש, הוקם בתוך צה"ל צבא אלאור אזריה, שחייליו וקציניו מחלחלים לכל היחידות. אלה נשענים על מוטיבציה שמניעיה הם מיסטיקה משיחית, נהמת קרביים פרימיטיבית וברוטאליות כמו ברוטאליות.

יש להם תמיכה פרלמנטרית של האופוזיציה הנוכחית, ותורות לחימה משלהם ברוח דבריו של תא"ל במיל' צביקה פוגל (רדיו 90): "הייתי פותח במלחמה בשתי חזיתות, מטיל סגר על כל היישובים הערביים שבהם מחזיקים נשק ופיקוח של משמר אזרחי, מי שיסרב למסור את הנשק יגורש או יקבל כדור בראש. בזירת החמאס הייתי חוזר לסיכולים ממוקדים 30 ביום, הגענו עד טהרן, יכולים להגיע עד בתיהם של המחבלים".

פוגל לא לבד. אין יום שבו חיילי ומפקדי צה"ל לא מעורבים בתקריות שיוזמים מתנחלים נגד פלסטינים. לא רק שהם לא מונעים אלימות מתנחלים, אלא שהם מתפקדים כשותפים לפשע, ואם החיילים משת"פים של המתנחלים, אזי הרמטכ"ל הוא המשת"פ הבכיר. זהו אולי כשל המנהיגות החמור ביותר של כוכבי.

אומנם יש לו שר ביטחון תומך, אבל גנץ כבול להתחשבנות פנים־ממשלתית, בתקווה שזה לא החשבון של כוכבי. בימים האלה הרמטכ"ל הוא המלך ויש לו מטכ"ל תומך. נותרו לו כמה חודשים (ינואר 2023) לסיום תפקידו, בתקווה שיעשה הכל כדי להשאיר לבא אחריו צבא שמטרותיו והתנהלותו יהיו בכיוון הנכון.