שירות הביטחון הכללי עבר בשבועות האחרונים שינוי ארגוני דרמטי: לראשונה מאז יוסד השב"כ הוקם בו אגף שירכז בלעדית את הפעילות מול כל אזרחי ישראל, ערבים ויהודים כאחד. האגף, שבאופן טבעי מכונה "אגף ישראל", יפעל לסיכול טרור ופשיעה לאומנית בכלל המגזר הערבי וגם במגזר היהודי.
השינוי שהוביל ראש השב"כ רונן בר נולד כלקח מהאירועים הטראומטיים של ימי מבצע שומר החומות, לפני פחות משנה. לקח שגם אירועי החודש האחרון מעניקים לו משנה תוקף: ההבנה שהפשיעה הפלילית הרווחת במגזר הערבי הפכה לאיום על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל, ושקו דק מפריד בינה לבין פשיעה לאומנית.
גם החקירות בימים שאחרי הפרעות של שומר החומות חידדו את הצורך באגף שיתמחה באיסוף מודיעין ובחקירות של אזרחים ישראלים, בין שהם ערבים ובין שיהודים, שכן שני הצדדים נהנים מאותן זכויות והגנות של החוק. "החטיבה היהודית" בשב"כ, האמונה על סיכול טרור וחתרנות מדינית במגזר היהודי, שכנה מסורתית באגף העוסק בסיכול ריגול ובזרים. עכשיו היא הפכה לחלק מהמרחב הצפוני של השב"כ, שעסק עד כה רק בערביי ישראל.
בשנים האחרונות השתרש כאן הנוהג לדבר בשבוע של יום השואה על הפוטנציאל של איום קיומי מאיראן. אבל כאשר תושבת באר שבע חוששת לצאת להליכה בשעות החשיכה או כשאזרח ישראלי חושב פעמיים אם לעלות על הכביש לערד – ברור שיש כאן איום מוחשי וקרוב הרבה יותר. האלימות הגואה במגזר הערבי החמוש, בעיקר בנגב, הפכה לסכנה ממשית לביטחון האישי של כולנו.
התמונות של חמושים בדואים היורים על שנאים של חברת החשמל השבוע - עברו לידנו. אפשר רק לדמיין איך היינו מגיבים אילו הייתה זו איראן שתוקפת בסייבר את תשתית החשמל של מדינת ישראל.
במשך עשורים נהגו בשב"כ להפריד בין מה שכונה "ערביי ישראל" לבין הבדואים בנגב. מרחב צפון של הארגון עסק בערביי ישראל, שרובם מתגוררים בצפון, ואילו המרחב הדרומי, שעוסק בעיקר בעזה, נגע פה ושם גם בתופעות של פשיעה לאומנית בקרב הבדואים. אירועי השנה האחרונה חידדו את ההבנה שיש צורך באגף אחד שירכז את כלל הפעילות למול ערביי ישראל, וכעת המרחב הצפוני יפעל למול כלל המגזר הערבי, מהצפון עד הדרום.
בשב"כ מבינים שהם חייבים לפעול בתפר שבין הפשיעה הפלילית ללאומנית, אבל עוד לא החליטו בדיוק איפה עובר הקו. בכל מקרה, תידרש היועצת המשפטית לממשלה להסמיך את השב"כ לפעול בתחומים שחורגים מהאחריות שנקבעה לו בחוק.
ריכוז המאמץ מול האלימות במגזר הערבי ידרוש עוד שורה של תיקוני חקיקה. על השולחן כבר מונחות הצעות להטיל ענישה על מי שצורך תכנים של דאע"ש, ממש כמו מי שצורך תכנים פדופיליים. תפוצת הנשק במגזר הערבי מחייבת החמרת ענישה על אחזקת נשק שלא כדין, ובכלל זה רובי אייר־סופט, שנחשבים לנשק ספורט, אבל בהסבה קלה הופכים לנשק קטלני.
המודל הרפואי
האגף החדש כבר החל בהעמקת הכיסוי המודיעיני ובגיוס מקורות בקרב ערביי ישראל בכלל המדינה. אבל לא די במודיעין טוב. כדי להפוך אותו לפעולה אפקטיבית יהיה צורך להגדיל את כוחות המשטרה ומשמר הגבול, ואולי גם להקים חטיבות מרחביות, בדומה לחטיבות של צה"ל ביהודה ושומרון, שיוכלו לפעול ולהגיב במהירות לכל מודיעין שנאסף.
כל זה לא בא כדי לצבוע את המגזר הערבי כולו בצבעי סכנה. הסקרים שעורך השב"כ בקרב האוכלוסייה הערבית מסמנים יציבות: כ־80% ממנה עדיין שואפים יותר מכל לאבולוציה אישית – שגשוג כלכלי ורווחה במסגרת המדינה היהודית. כ־20% ממנה רוצים רבולוציה לאומנית – ביטול המדינה היהודית והכרה בלאומיות הפלסטינית שלהם. מתוך אותם 20% יש רק שבריר של אחוז שמוכן לתרגם את השאיפות למעשה.
בשנה האחרונה ניכר גם שינוי חיובי בגישה של חלק מהנהגת הציבור הערבי, בעיקר ההנהגה המקומית, והפנמה שהאלימות מאיימת קודם כל על הציבור שלהם. אחרי שנים שבהן נאבקו נגד חדירה מודיעינית למגזר והדפו ניסיונות אכיפה של המדינה, יש יותר ויותר מנהיגים בציבור הערבי שמבינים שגם הם מאבדים שליטה, ושהדרך היחידה לעצור את הגיהינום האלים שמשתולל בקהילות שלהם היא משילות מדינתית.
אבל השינוי לא יושג רק בדרך של אכיפה. מדינת ישראל חייבת ליצור אלטרנטיבות לדור הצעיר של המגזר הערבי, כדי שמודל החיקוי שלו לא יהיה רק סוחר הסמים החמוש שנוסע בב.מ.וו שחורה. זה דורש לא רק תקציבים אלא גם שינוי גישה: המהנדס הצעיר צריך לדעת שיתקבל לעבודה על בסיס כישוריו ולא ייפסל רק כי שמו הוא אחמד, והסטודנט לרוקחות יוכל לשכור דירה מיהודים גם אם שמו הוא מוחמד.
יש לנו כבר מודל כזה שעובד מצוין במערכת הבריאות. בבתי החולים שלנו עובדים יהודים וערבים זה לצד זה, כרופאים, כאחים וככוח עזר, ונשפטים רק על פי כישוריהם. את המודל הזה צריך לשכפל גם למקומות אחרים.
יש ישראלים שמאמינים שיום אחד הם יקומו והערבים לא יהיו פה יותר, אבל זו אשליה. גם אם לא בחרנו בזה – המיעוט הערבי הוא חלק מהמדינה הזאת והוא לא הולך לשום מקום. בשבוע הבא נחגוג 74 שנים לעצמאותנו כמדינה יהודית. העובדה כי לראשונה מאז קום המדינה יש היום מפלגה ערבית שהיא חלק מהקואליציה, מסמנת גם שינוי בהעדפות הבוחרים הערבים ופותחת הזדמנויות רבות לשינוי.
במשך עשורים רבים אנחנו היהודים עסוקים בשאלה מה רוצים הערבים. גיל 74 הוא זמן טוב להסתכל במראה ולשאול גם את עצמנו, הרוב היהודי, איך אנחנו רואים את מקומם של הערבים במדינה שלנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]