בכל שנה, בימים המיוחדים האלה בשנה שלקראת מועדי הזיכרון והעצמאות, המחשבות שלי נודדות אליהן: אל המשפחות אשר שנה קודם לכן, בטקסי יום הזיכרון, היו חלק מהאבל הלאומי, השתתפו בטקס בשכונה או בבית הספר, מחו דמעה אל מול סרטי הנופלים המשודרים כמדי שנה, אולי אפילו חיזקו חבר שהשכול פקד את משפחתו.
אני חושב על המשפחות היקרות האלה, על חייהן לפני שנה, בטקסי הזיכרון הקודמים, לפני שבשורת השכול הנוראה הגיעה גם אל סף דלת ביתם. איש מהם בוודאי לא שיער בנפשו כי ביום הזיכרון הבא יהיה הוא עצמו חלק מאלה שאליהם אנו נושאים עיניים בימים העצובים האלה, ומנסים לנחם ולחזק. איש מהם לא דמיין שכעבור שנה יתלווה גם אליו צמד המילים הקשה כל כך, אך גם הישראלי כל כך - ״משפחה שכולה״.
מאז יום הזיכרון הקודם הצטרפו אל עולם השכול עשרות משפחות בישראל, ובהם אנשי כוחות הביטחון וחללי פעולות האיבה. המשפחות השכולות שהצטרפו השנה לרבבות בני משפחותיהם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, משקפות גם הן את הרב־גוניות של החברה הישראלית.
מאז חודשה ההתיישבות היהודית בארצנו, ונדרשנו לאחוז בנשק כדי להגן על עצמנו ולהבטיח את קיומנו, ספגנו מחיר כבד של נופלות ונופלים, בנותיה ובניה של החברה הישראלית על כל שדרותיה: עולים וילידי הארץ, עירוניים ומתיישבים, דתיים וחילוניים, יהודים, דרוזים, מוסלמים. כשם שהם לחמו יחד כתף אל כתף ושירתו יחד באותן יחידות, גם כשנפלו הם נטמנו זה לצד זה, ללא הבדלי רקע ומוצא.
את שותפות הגורל של הנופלים עלינו לאמץ גם כברית של החיים. שנדע להעצים את המשותף לנו ונזכור תמיד עד כמה רב המאחד אותנו, לא רק בימים הלאומיים של עצב הזיכרון או שמחת העצמאות, אלא כחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.
מציאות חיינו בארץ הזאת מוכיחה זאת היטב, גם בשנה האחרונה וגם בכלל: חיינו בארץ הנפלאה הזאת שלנו ימשיכו לגבות מאיתנו מחיר כואב, לעולם נצטרך לעמוד על חרבנו כדי להבטיח את עתידנו, ובעיקר נצטרך לסמוך על עצמנו בלבד. אל מול האתגרים האלה שעוד נכונו לנו, חשוב שנתייצב מאוחדים למען הנופלים שלנו, אך לא פחות מכך – למען עתידנו.