אמי המנוחה ציפורה הייתה לפרק זמן המזכירה של פנחס ספיר, כשהיה שר המסחר והתעשייה של מדינת ישראל. זה היה בשנות ה־50 של המאה הקודמת, העשור הראשון של המדינה העברית הצעירה. כדי להמחיש את עומק המצוקה של המדינה, אמי נהגה לספר עד כמה ספיר היה מודאג מהיכן יימצא הכסף הזר ולו כדי לרכוש אונייה של חיטה שתגיע ארצה, כדי לספק לחם.
לא היה מטבע זר ולא היה אוצר, המדינה חיה מהיד אל הפה, כשהקברניטים מתקשים לספק פרנסה ואוכל, לצד קליטת גלי העלייה האדירים והמאבק בגבולות. והנה חלפו כמה עשורים, כשמבחינת האנשים שחיו באותם ימים ההשוואה בין אז לבין היום היא לא פחות מאשר נס תנ"כי.
אבל גם שנים רבות אחרי, בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, הגיעה ידידה קרובה שלי לניו יורק, לבקר את אחותה שעברה לתפוח הגדול.
את החוויה הראשונית הזו היא לא שכחה. המגדלים, המרכולים הגדולים, המחלפים, העושר והרווחה, הכל היה אז כמו גלקסיה אחרת, לעומת מדינת ישראל הצנועה, שהייתה כבר כמעט בת 30. בשנים האחרונות, כשהיא מבקרת בניו יורק וארה"ב, שמה לב הידידה שלי לעובדה שהפער נסגר - במובנים רבים, מרשים ומתקדם יותר דווקא אצלנו.
במקביל סיפר לי חבר, שאירח לאחרונה בארץ משלחת טכנולוגית מצפון איטליה, על הפער בין גובה המשכורות הטכנולוגיות במילאנו וסביבתה – החלק המתקדם של ארץ המגף – לבין אלו הישראליות. המשכורות בארץ כמעט כפולות - פועל יוצא מהביקוש האדיר בארץ לעובדים והעובדה שישראל מובילה בתחומי ההייטק, אוטו־טק, ביוטכנולוגיה ודומיהם. כבר התרגלנו לכך שאנחנו מלכי היוניקורנים ונחשבים כעמק הסיליקון השני של העולם, רק שאנחנו לא נותנים לעצמנו דין וחשבון על עוצם הפלא. כאילו זה מובן מאליו.
גם סביב המשבר באוקראינה ניתן היה לציין לעצמנו כיצד המדינה השברירית, שלא היה לה כסף לחיטה, הפכה לשחקן גלובלי עוצמתי. החל מהתחנונים האוקראיניים לקבל כיפת ברזל ונשק התקפי ישראלי, וכלה בעובדה שהגרמנים קונים מאיתנו מערכות הגנה לטנקים ומכ"מים נגד התקפות טילים. גם בתחומים האלו התעשיות הישראליות מובילות.
אפילו במשבר המגיפה הגלובלית הפגינה ישראל מחשבה ויכולת ביצוע עצמאיות, וטיפלה בנסיבות הקשות בצורה מרשימה ואפקטיבית. היא הגנה על תושביה ואפשרה להם להמשיך לחיות, כשהיא ממחישה שיש לה מערכת בריאות ודאגה הדדית שהיא מודל לחיקוי עולמי. ולא רק במישור הגשמי יש במה להתגאות. ראו את חיי התרבות והיצירה בארץ הזערורית הזו. את הקולנוע הישראלי, שהפך לשם דבר בעולם, את מספר מקבלי פרס נובל ודירוג האוניברסיטאות בעולם.
גם הטענות על אודות פערים חברתיים דרמטיים כוזבות. קיימות בישראל רשתות ביטחון מרשימות, למשל בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, כאשר שתי אוכלוסיות נמצאות מאחור מבחירה – החרדים והערבים. אם הן רק יבחרו לעלות על עגלת הקדמה הישראלית, יימחק כל פער. המדינה משוועת לעובדים משכילים ופשוטים כאחד, והיא מקנה אפשרות למוביליות חברתית, שספק אם קיימת בכל מדינה אחרת בעולם.
74 שנים לאחר הכרזת העצמאות, הוותיקים שבינינו עדיין זוכרים את החשש המקנן שהנס הציוני יימחץ או יקרוס – כלכלית, חברתית, ובוודאי ביטחונית. חשוב שניתן לעצמנו דין וחשבון על גודל ההישג ועוצמתו, לפחות סביב ציון יום העצמאות.
הכישלון שמסכן הכל
אלא שלצד ההישגים יוצאי הדופן, שאין להם אח ורע בעולם, קיימים אצלנו דפוסים הרסניים־התאבדותיים, גם הם חסרי תקדים. ואלו מסכנים את כל מה שהושג פה. כך, אין מדינה בעולם, בוודאי לא בעלת יכולת הגנה עצמית, שהייתה סופגת טילים והתקפות מצד ישות שכנה שלה ולא מרסקת ומכחידה את הישות התוקפת. ארה"ב ומדינות אירופה, שלא לדבר על רוסיה וסין, לא היו מאפשרות קיום ישות חמאסית תוקפנית בגבולן. בוודאי שלא היו מאפשרות את הקמתה, ובטח שלא היו יוצרות ישות שכזו במו ידיהן.
מדינת ישראל ביצעה מהלכים התאבדותיים שכאלו פעמיים בדור האחרון. האחד, כאשר הובילה את האויב המר ביותר שלה, "הארגון לשחרור פלסטין", מהארץ הרחוקה שאליה הצליחה לגרש אותו במלחמה קשה ב־1982, עמוק לתוך שטחה. היא הקימה את בירתו במרחק של רבע שעה מעיר הבירה שלה. השני הוא מה שכונה "התנתקות", והיה ההפך המוחלט מכך. בשני המקרים לוו המהלכים ההרסניים במסע של הונאה עצמית, לצד בניית שפה כוזבת ואובדן עשתונות מנהיגותי.
בד בבד, אין מדינה בעולם שהייתה סובלת מיעוט בדלני שחותר תחתיה כמו שעושים החלקים העוינים של ערביי ישראל. אין מדינה שהייתה מאפשרת לנציגי האויבים, שחרתו על דגלם לחסל את המדינה הציונית, לכהן בפרלמנט שלה. בית המשפט העליון של מדינת ישראל מונע מהדמוקרטיה הציונית, פעם אחר פעם, את היכולת להתגונן מפני מבקשי נפשה. גם זה מתכון ייחודי בעולם.
אין מדינה בעולם שהייתה מותירה קיני מורדים בתוך שטחה שלה, כמו אלו שחוללו את הפוגרומים בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות לפני כשנה. המתקוממים בלוד, בעכו, בירושלים, היו מרוסקים, נכלאים עד סוף ימיהם או מגורשים מכל מדינה אחרת בעולם. ואין מדינה בעולם שהייתה סופגת את מה שמתחולל בירושלים ובהר הבית בחודש האחרון.
עשרות האלפים שמתגודדים במרכז עיר הבירה של ישראל וקוראים להשמדתה. מניפים כרזות עם טילים שמכוונים לחסל אותנו. שורפים את דגלי המדינה, משליכים אבנים ונפצים לעבר הכותל. שלא לציין את המהומות בשער שכם וביתר חלקי ירושלים, לצד הנסיגה של המשטרה תוך הפקרת נוסעי אוטובוסים יהודים. שוב מדובר במתכון ישראלי ייחודי.
למעשה, מדינת ישראל ויתרה בחודש האחרון על הריבונות שלה בירושלים. בכך היא משדרת מסר הרסני לאויבים שלה, שחשים שהצליחו להכניע אותה, לרסק את הרצון וכוח העמידה שלה. הם מבינים שמצאו את המתכון להוביל את הדרך לניצחון, שמשמעותו השמדת ההרפתקה הציונית.
גם משחקי הנדמה לי עם הירדנים והדיון הכוזב בדמות הוואקף המוסלמי מגלמים הונאה עצמית ישראלית ייחודית. הוואקף הוא כוח עוין שממומן על ידי הירדנים, ולא נועד להגן על הסדר אלא להטריד ולדכא יהודים העולים להר. זה בדיוק מה שעשו פעיליו בכל השנים האחרונות. ירדן חותרת תחת הריבונות והעצמאות של מדינת ישראל ומשתתפת בניסיון השיטתי לפורר את האחיזה הישראלית בירושלים. הממלכה ההאשמית מתפקדת כאויב של מדינת ישראל, וקברניטי המדינה מתרפסים בפניה באורח ישראלי ייחודי.
כך, אירועי החודש האחרון בירושלים מסמנים שלב חדש בנתיב הכניעה, ההונאה העצמית וההתקפלות שתחילתה בספטמבר 1993, עם חתימת הצהרת העקרונות של אוסלו. צעד אחר צעד אנחנו מחלישים את עצמנו, מצרים את צעדינו, יוצרים סיטואציה שבה אנחנו הולכים, נסחטים ונחלשים, מבחוץ ומבפנים.
הקו האדום
הממשלה הנוכחית לא אחראית למציאות הקשה שלתוכה הוכנסנו כתוצאה מהמהלכים ההתאבדותיים שביצעו קברניטי המדינה בדור האחרון, מרבין ופרס ועד נתניהו וגנץ. אבל היא כן אחראית לכניעה הבזויה והמסוכנת של החודש האחרון. עליה מוטלת האחריות לשים קץ לכל זה ובראש ובראשונה להרחיק את ירדן מכל נגיעה בירושלים ולרסק את ההתקוממות האסלאמית. ואם היא לא יכולה לעשות את זה מסיבות קואליציוניות או אחרות, אכן אין לה יכולת וזכות קיום.