אתר N12 והכתב עמרי מניב מתגייסים לקידום התעמולה של הפורעים הערבים בלוד | קלמן ליבסקינד

התקשורת הישראלית היא במידה רבה כלי הנשק האפקטיבי ביותר של האויב במלחמתו בנו. האויב, מהצד שלו, יורה, דוקר, שורף ומיידה אבנים ובקבוקי תבערה. התקשורת, מהצד שלה, מספקת את ההצדקה לכל אלה.

ערבים מתפרעים על הר הבית, משליכים אבנים, מניפים דגלי חמאס וקוראים בשבחו של מוחמד דף? זה כנראה בגלל ההחלטה של כוחות המשטרה לפרוץ אל ההר, או בגלל עליית יהודים למקום, או בגלל שלושה חבר'ה שהביעו רצון לשחוט שם גדי. ערבים תוקפים באלימות את משרד המשפטים, את בניין בית המשפט המחוזי ואת השוטרים שבדרך? זה ככל הנראה מפני שהמשטרה הניחה מחסומים בשער שכם והרגיזה אותם. ערבים שורפים בתי כנסת בלוד? זה כמובן בגלל הגרעין התורני שיושב שם.

מאז אירועי שומר החומות בלוד בשנה שעברה – האלימות, מעשי הלינץ', ההצתות ופיגועי הירי – תקשורת המיינסטרים הישראלית עובדת שעות נוספות, ובאובססיה גדולה, במאמץ לנקות את ערביי לוד מהכתם האנטישמי שדבק בהם ולהעביר את כובד האחריות והאשמה אל קורבנותיהם היהודים.

אמרנו אובססיה? ובכן, בשבת האחרונה היא הגיעה מידיהם של אתר N12 ושל הכתב עמרי מניב. מניב - ככל שמדובר באייטמים שמעורבות בהם אג'נדות ועמדות פוליטיות, הוא עיתונאי חשוד. בצקלונו הוא סוחב עלילת דם שתפר לפני כמה שנים למכינה הקדם־צבאית עצמונה ולאחד מרבניה, שאותו צייר, על לא עוול בכפו, כמי שמטיף נגד הציונות ונגד השירות בצה"ל.

מניב נאלץ אז להתנצל, הערוץ שלו נאלץ לפצות בכסף את המכינה ואת הרב, אבל זה לא באמת העניין החשוב, שהרי טעויות יכולות לקרות לכל עיתונאי. העניין הוא שבמקרה דנן לא היה מדובר כאמור בסתם טעות, אלא בעלילה של ממש, שכל עיתונאי שעיניו בראשו אמור היה לזהות שבינה לבין העובדות אין ולא כלום.

ומה שהוא עשה אז, הוא עשה השבוע. שוב. מניב חזר אל אירועי שומר החומות בלוד ואל מה שהתרחש בערב שבו נורה שם למוות מוסא חסונה, ערבי תושב העיר. חסונה, לטובת מי שלא זוכר, היה בתוך קבוצת ערבים שתקפה באבנים ובבקבוקי תבערה את שכונת נווה נוף היהודית.

כשחבורת הפורעים התקדמה וצמצמה טווחים לכיוון השכונה, יצאו כמה מתושביה (גילוי נאות: אחד מהם קרוב משפחה שלי) והדפו את התוקפים, בין השאר תוך כדי ירי. כמה קליעים נורו לאוויר. קליע אחד פגע בחסונה והרג אותו. חמישה מהיורים היהודים נעצרו בעקבות האירוע הזה, ושוחררו כעבור יומיים. כמה שבועות מאוחר יותר סגרה הפרקליטות את תיקי החקירה נגד כולם מחוסר אשמה. ארבעה מהם, כך התברר בבדיקה הבליסטית, לא ירו את הירייה שפגעה בחסונה.

באשר לחמישי, תוצאות הבדיקה לא יכלו לקבוע בוודאות אם מנשקו נורה הקליע הקטלני אם לאו, אבל הפרקליטות החליטה שלשאלה הזו אין ממילא רלוונטיות, אחרי שקיבלה את גרסתו שירה מתוך הגנה עצמית. עד כאן סיפור המעשה.

ניסיון טשטוש

עמרי מניב הציג במוצאי השבת חומר חדש, ותחת הכותרת "האם בכיר במשטרה טייח חקירת ירי נגד תושבי לוד?", עשה כל שביכולתו כדי להציב סימני שאלה סביב סגירת התיקים של אותם יהודים שנחשדו בירי. כדי להסביר כמה רדודה הייתה העבודה העיתונאית של מניב, נעבור על הסיפור הזה, עובדה אחר עובדה, פרט אחרי פרט.

"ליל ה־10 במאי בשנה שעברה", פתח מניב, "אירוע שהחל בזריקת אבנים בין ערבים ליהודים בעיר לוד - הסתיים בירי קטלני, שהביא למותו של מוסא חסונה, תושב העיר, נהג משאית ואב לשלושה".

המאמץ לייצר איזון בין הצדדים הוא עניין שחוזר בכל כתבה בסוגיית לוד, שמאחוריה עומדים כתבים מסוגו של מניב. כשמניב מדבר על "אירוע שהחל בזריקת אבנים בין ערבים ליהודים", הוא מבקש לומר שאין כאן תוקפן וקורבן. אלה זרקו על אלה, אלה זרקו על אלה, ומשם הכל התחמם. זה שקר.

הנה העובדות: האירוע שבמהלכו נורה חסונה התרחש כאמור כאשר ערבים התנפלו באבנים ובבקבוקי תבערה על שכונה יהודית. אין ולא היה שום מקרה מקביל, שבו הותקפה שכונה ערבית על ידי קבוצה של יהודים. אבל זה מילא. הניסיון לצייר את האירוע כאילו החל שם, בהתכתשות הזו, כוזב עוד יותר.

ידידיה צוקרמן, תושב לוד, שעוסק כבר שנה במחקר של כל מה שהתרחש בעיר בימים ההם, אסף את כל הדיווחים מאותו ערב מקבוצות הוואטסאפ של התושבים היהודים בשכונות הסמוכות. התמונה שמצטיירת מקריאת הדיווחים הללו, שעות לפני האירוע שבו נהרג חסונה, מספרות את כל הסיפור.

כבר כשלוש וחצי שעות לפני הירי החלו ערבים לחסום כבישים בעיר, כשבידיהם דגלי פלסטין ודגלי חמאס. 25 דקות אחר כך הם שרפו את דגל ישראל, העלו באש פח אשפה ורגמו באבנים כבאית שהגיעה למקום. עוד דקה עברה - והם החלו ליידות אבנים לעבר תחנת המשטרה. ארבע דקות נוספות חלפו לפני שהם זרקו נפצים וזיקוקים ברחוב סטרומה. שלוש שעות לפני הירי בחסונה החלו זריקות אבנים גם על מתנ"ס "שיקגו" בעיר, וכעבור עשר דקות הוצתה נקודת המשטרה המקומית.

על רקע ניסיון הטשטוש הזה, חשוב להזכיר את העובדות. משפחת חסונה היא משפחה שידיה רב לה בפעילות טרור נגד יהודים. הסיפור שמספרים כתבי האישום שהוגשו אחרי הפרעות מלמדים שאחיו של מוסא המת, שלושה מבני דודיו וקרוב משפחה נוסף שלו – כל אחד לפי מידתו ולפי חלקו – היו מעורבים בשורה של מעשי טרור: לינץ' אכזרי שבו נרצח יגאל יהושע הי"ד, ירי בנשק חם, שריפת רכבים של יהודים, השלכת בקבוקי תבערה ויידויי אבנים על שוטרים ועל אזרחים.

גם מוסא המנוח – שהמשפחה טרחה למכור אותו לכלי התקשורת בכריכה רכה של איש עדין ואוהב אדם, שלא ברור איך נקלע לאירוע שיש בו אלימות – התברר כמי שפתח באש בשתי הזדמנויות שונות, לפני שלוש שנים, לעבר בית שבו התגוררו אנשים שמשפחתו הייתה מסוכסכת איתם. שני קרובי משפחה נוספים שלו, גם הם מלוד, הורשעו לפני שני עשורים, אחרי שסייעו למחבלת מתאבדת.

התוכנית "המקור", ששודרה בערוץ 13, הביאה את עדותה של רעייתו, שממנה התברר שמוסא בעלה היה קצת פחות תמים ממה שניסתה התקשורת לספר עליו. "אמרתי לו 'שיקו, יש בלגן, אל תלך'", סיפרה. "הוא אמר לי 'לא, אני חייב ללכת ולעמוד ולעשות תגובה, שיפסיקו עם כל הרעש שיש בירושלים. שיפסיקו. לא לעודד אלימות או גזענות. לא. אני רוצה ללכת. חייב להגיב על מה שקורה. שיפסיקו כבר, די'".

בדיקה בליסטית ברורה

עכשיו, בואו נגיע לעיקר. עמרי מניב מביא הקלטה שצולמה בחדר החקירות, לאחר מעצרם של חמשת הצעירים היהודים, בחשד שפגעו בחסונה. בהקלטה נשמעת אחת החוקרות כשהיא מספרת לאחד החוקרים שמפקד מעבדת הנשק של המשטרה לא רוצה לבצע בדיקה לנשקים של החשודים היהודים, בטענה שהוא עצמו מתגורר בלוד ושהוא סבור שהיהודים ירו מתוך הגנה עצמית.

"התיעוד הבלעדי שאנחנו מביאים כאן מתוך חדר החקירות מעלה שאלות קשות מאוד. האם החקירה הזו טויחה בכוונת מכוון על ידי בכירים במשטרה ובמערכת הפוליטית?", תוהה מניב, וממשיך: "ראש המעבדה במשטרה משבש לכאורה את החקירה ולא מוכן לבדוק מאיזה נשק נורה חסונה".

והנה, כדי להוכיח שהחקירה שובשה עוד יותר, הוא מביא גם ציוץ של השר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה, שהסביר שמעצרם של מי שפעלו מהגנה עצמית הוא עניין נורא בעיניו, ושלו הדבר היה נתון לשיקולו, העצורים היו משוחררים. "שעות בודדות אחרי הציוץ של השר", מחבר מניב בין השניים, "ראש מעבדת הנשק מבקש מהחוקרת להוציא את החשודים על הגנה עצמית", ומוסיף: "... יום לאחר מכן החשודים אכן שוחררו כבקשת השר אוחנה".

באמת, לא ברור מאיפה להתחיל לפרק את ערימת הכזבים הזו. ננסה בכל זאת. בואו נניח שכל מה שנחשף בכתבה אמת לאמיתה. כלומר, שבאמת היה קצין כלשהו שעיכב את הבדיקה הבליסטית. ובואו נניח, לצורך הדיון, שבגללו, ורק בגללו, הבדיקה הזו התעכבה בכמה ימים. הרי אין ויכוח על כך שבסופו של דבר הבדיקה הזו נערכה והעלתה שארבעה מתוך החמישה לא פגעו בחסונה, כלומר שהם בוודאות חפים מפשע, ושלגבי החמישי לא ניתן היה להגיע לשורה תחתונה ברורה בשאלה אם הקליע יצא מנשקו, אם לאו.

אז אם הבדיקה לא מצאה קשר בין אף אחד מהיורים שנעצרו לבין הפגיעה הקטלנית, את מי זה אמור לעניין שיש איזשהו קצין במשטרה, כאמור בהנחה שהסיפור הזה נכון, שעיכב את הבדיקה? ועל איזה "טיוח" מדבר מניב, כשתוצאת הבדיקה לא קושרת אף אחד מהחשודים לירי הזה? רגע, זה לא הכל. כי כשמביאים בחשבון את הממצאים של הבדיקה הבליסטית, מבינים גם כמה כוזבת שורת הסיכום של מניב, שלפיה "קשה לדעת אם היה מקום להעמדה לדין באירוע הזה, לזה נועדה חקירת המשטרה, אלא שזו, כפי שחושפים החוקרים עצמם, זוהמה מתחילתה והושפעה מתפיסות אישיות של קצינים בתוך המשטרה ופוליטיקאים מחוצה לה". מה זוהם? אילו תפיסות אישיות? יש בדיקה בליסטית חדה וברורה.

רגע, תגידו, אבל אולי הכל בגלל אמיר אוחנה, שהטיל את חיתתו על המשטרה עד כדי כך שהיא החליטה לסגור הכל בלי לחקור? אז הנה הגענו לעוד קשקוש אחד של מניב בכתבה המופלאה הזו. את התיק של חמשת החשודים ליווה פרקליט מטעם הפרקליטות מהרגע הראשון שלה. ובסופו של ההליך, מי שסגר את התיק הזה ובחר לנעול אותו מחוסר אשמה, כלומר לנקות את החשודים כליל, זה לא הקצין מהמעבדה של עמרי מניב, אלא הפרקליטות. אז מה אתה אומר, מניב, שגם הפרקליטות פחדה מהציוצים של אמיר אוחנה?

נפיחה גדולה

כדי להבין כמה רדודה העבודה הבלתי עיתונאית של מניב ושל הערוץ שלו, וכמה מביך הניסיון שלהם להנשים חקירה מתה שנסגרה מחוסר אשמה, רק כדי למצוא דרך להאשים את היהודים במה שעשו להם הערבים, חשוב לקרוא את נימוקי הפרקליטות לסגירת התיקים. וכך, בקיצורים המתבקשים, מסבירה הפרקליטות את החלטתה: ביחס לארבעה מהחשודים "התקבלה חוות דעת בליסטית השוללת את האפשרות שהם ביצעו את הירי... ביחס לחשוד החמישי, הבדיקה הבליסטית לא שללה ולא אישרה אותו כמי שביצע את הירי הקטלני... לאור האמור, לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי כי חשוד זה הוא שביצע את הירי הקטלני".

וכאן מוסיפה הפרקליטות נדבך נוסף, משמעותי הרבה יותר. "גם אם היו די ראיות להוכיח כי הירי שביצע החשוד פגע במנוח, הרי שיש לקבל את טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית בנסיבות העניין, ולכן אין מקום להעמיד אותו לדין פלילי בשל זאת. נזכיר כי מדובר בימים שבהם התרחשו אירועים קשים מאוד, וגם הסיטואציה שנוצרה במקום הייתה חריגה ביותר. באותה עת היו במקום מתפרעים רבים שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר החשודים ונוספים, ואף השמיעו קריאות המלמדות על כוונתם לבצע מעשי אלימות קשים יותר. החשודים ניסו להרחיק את המתפרעים באמצעות ירי באוויר, אולם הירי באוויר לא הצליח להרתיע את המתפרעים, אשר התקדמו והמשיכו במעשיהם האלימים. החשיכה ששררה במקום והעובדה שניסו שוב ושוב להזעיק את המשטרה, שנוכח ריבוי האירועים לא הייתה מסוגלת לתת מענה למצב הקשה שבשטח, הוסיפו אף הן לתחושת אי־הוודאות והפחד. מכלול נסיבות אלה הובילו לחשש קונקרטי וממשי מפני פגיעה, ולמסקנה שהירי שבוצע במהלך אירוע זה בוצע מתוך הגנה עצמית".

הבנת, עמרי מניב? הערבים היו אלה שתקפו באלימות, היהודים היו אלה שהגנו על עצמם. לא הקצין מהמעבדה אומר את זה. הפרקליטות קובעת את זה.

ואם אתם מבקשים להבין מה מוביל עיתונאי לנסות לשבש כך את סיפור המעשה, הנה מגיעה השורה הזו שלו ומסבירה הכל. "זו הייתה ככל הנראה החקירה הרגישה ביותר במהלך שומר החומות". כן, קראתם טוב. "החקירה הרגישה ביותר". בעכו נשרף יהודי למוות ושלושה אחרים נפצעו קשה במעשי לינץ'. בלוד עצמה נרצח יגאל יהושע בלינץ' אכזרי, ומבחינתו של מניב - חקירת מותו של חסונה הייתה "הרגישה ביותר".

אז הנה לכם שני פרטים שאמורים להיות קצת יותר מעניינים ו"רגישים" מסיפור מותו של מוסא חסונה. קראתם את מה שכותבת הפרקליטות בכבודה ובעצמה על מה שעשו שם עשרות הערבים שתקפו את השכונה היהודית ב"אבנים ובקבוקי תבערה"?

שאלתי השבוע את המשטרה מה נעשה איתם. האם מישהו מהם נחקר? האם נגד מי מהם הוגש כתב אישום? או שמא כל מאמצי החקירה של המשטרה הופנו לעבר כמה יהודים שביקשו לשמור על חייהם? ובכן, נגד איש מהפורעים הערבים לא הוגש עד היום כתב אישום. רק אחד מהם נחקר באזהרה. אבל כדי שלא תאבדו את האופטימיות, מבטיחה המשטרה, שנה אחרי האירועים - "נמשיך לחקור את המקרה במטרה להגיע לחקר האמת".

ואם עמרי מניב מחפש חקירות רגישות וחשובות בלוד, הנה עוד נתון שאני מוכן להתערב שרובכם לא שמעתם עליו. במהלך ימי ההתפרעויות הערביות בלוד, נפצעו חמישה צעירים יהודים בחמישה אירועי ירי שונים. אם הקליעים האלה היו פוגעים כמה סנטימטרים הצדה, היינו מסיימים את אירועי לוד עם עוד חמישה יהודים הרוגים. בגין ארבעה מתוך חמשת אירועי הירי הללו לא הוגשו כתבי אישום, משום שלא נתפסו היורים.

אז עם מה נשארנו בסופו של יום? עם סדרת פיגועי ירי ביהודים, שלא פוענחה וככל הנראה לא ממש מעניינת מישהו. עם התקפה של עשרות ערבים על שכונה יהודית, שאיש ממשתתפיה לא הועמד לדין. ועם נפיחה גדולה של N12 ושל הכתב עמרי מניב, בניסיון להחזיק באוויר את הנרטיב השקרי על אלימות משני הצדדים.

[email protected]