בעתות משבר, כששב"כ, צה"ל וכוחות הביטחון מתלבטים כיצד לנהוג, ובזמן שהקבינט הביטחוני מתכנס לישיבות תכופות - טוב שישראל השתבחה במיטב האומנים והספורטאים כדי שישיאו עצות לשיפור המצב. צפו: גל גדות מתארחת אצל קונאן או'בריאן.
ראשון הקופצים, לאחר הפיגוע באלעד, היה יובל שם טוב. בשבתו כיובל המבולבל, הציע להיכנס בהם, כי "עוד רגע לא תהיה פה מדינה". ממש כך. דווקא ללא עזרת חומרים פסיכואקטיביים (שבהחזקתם הורשע בעבר, לצריכה אישית) המבולבל נתקף במחשבה סדורה שאותה העלה כפוסט נזעם: "אל תהיו עסוקים רק בעצמכם", כתב לאומני ישראל, "תקראו לממשלה שלנו לדאוג לביטחון התושבים... מפסיקים לשתוק. מתחילים להשפיע". שם טוב הציע שכולנו נעשה משהו, כי אי אפשר עוד. צודק. אולם הפוסט הזה אינו משנה כהוא זה את המציאות הקשה. מה גם שקשה להתייחס ברצינות למי שהופיע עם חצילים על הראש בפני ילדים בני 6.
גם לכדורסלן העבר עומרי כספי יש זמן פנוי ועצות שימושיות לממשלת ישראל. הוא כותב, בזו הלשון: "עונש מוות לרוצחים. הריסת בתי מחבלים. גירוש ולקיחת אזרחות ממשפחות המחבלים. מאסר עולם לסייענים". ככה פשוט. ניישם ונצליח. כמו מתכון לריבאונד. היריב מחטיא, אתה תופס ומנסה לקלוע. טיק טק יש לך עוד 2 נקודות. כך, לפי כספי, ישראל תפתור סכסוך דמים שנמשך כבר מאה שנה. כאילו דברים לא נוסו ולא מיושמים, אבל תודה על העצות.
אליהם הצטרף גם הזמר קובי פרץ, ששחרר פרוגרמה צבאית תוך שהוא חותם על עצומה של איתמר בן גביר, וקורא לחסל את מנהיג חמאס יחיא סנוואר. בדבריו שילב פרץ טקטיקה עם מהלך ביצועי מיידי.
הרצון להגיד משהו תוקפני מתחבר עם הדרישה לעשות מעשה אגרסיבי, אך בעיקר מתכתב עם הצורך בבולטות ברשתות החברתיות. הרי פוסט מתון כמו: "בואו נחשוב לפני שמגיבים", לא יצבור אהדה. וכך, מוצאים את עצמם אנשים מוכרים ואהובים באמירות חסרות אחריות. הרי לא פרץ, לא יובל המבולבל ולא כספי יישאו בתוצאה של תקיפה בעזה. הם רק קוראים למישהו אחר לעשות משהו. מצייצים ומקוששים לייקים.
אומן אחראי יכול למשל לחזק את ידי כוחות הביטחון. לתמוך באזרחים. לחבק. אולי להופיע בפניהם. להרים את המורל ולנסות לשפר את מצב הרוח. בלי לשלהב את צאן מרעיתו לצאת להרפתקאות צבאיות שסופן מי ישורנו.
בניגוד להצעות המיותרות, לעצומות המגוחכות ולרעיונות האוויליים, מי שקולה דווקא אינו נשמע, לא תומכת, לא מתנגדת, לא מחבקת ולא מנשקת, היא הגאווה הישראלית הגדולה בדורנו, גל גדות. לעת עתה היא מתעטפת בשתיקה קוסמית. הוונדר וומן שהפכה לשם נרדף לאישה חזקה, ששוברת כל תקרת זכוכית הנקרית בדרכה, שיודעת להתקדם ולהצליח בזכות כישוריה ואישיותה האיתנה, לא מצאה ולו מילת חיזוק אחת לרפואה.
ההשערה היא שגדות אכן חרדה למתרחש, אך שיקולי קריירה מונעים ממנה לתת דרור ללשונה, ולתמוך, למשל, באזרחי המדינה שממנה באה, תוך מתן קונטרה לכוכבות עתירות עוקבים כמו בלה חדיד.
כנראה שכשאת חושבת על הסרט של המחר - התמיכה נעצרת.
יש הטוענים שאין זה מתפקידה של גדות לייצג את ישראל. הרי אינה נושאת בתפקיד רשמי, אלא היא שחקנית מטעם עצמה והצלחותיה הן שלה. זה נכון. יחד עם זאת, כשהיא מתארחת אצל קונאן או'בריאן, היא מלמדת אותו לעשות טפו טפו טפו ישראלי, ובשיתוף עם העיתון "ואניטי פייר" היא פרסמה סרטון שבו היא מלמדת את האמריקאים סלנגים בעברית, כמו איך אומרים "בלי עין הרע", מה זה "פרה פרה" ומה פירוש "חבל"ז". כלומר, היא משתמשת בישראליות שלה כפולקלור משעשע ונוח, אך מתעלמת ממנה כשקשה ואין לה כוח.
בחינה של עמוד הפייסבוק שלה מהחודש האחרון מגלה ש־17 באפריל היה בשבילה "יום של להישאר במיטה". ב־22 באפריל לכבוד היה לה לענוד את התכשיטים של טיפני אנד קו. ב־27 באפריל היא כתבה פוסט על סבה ששרד את השואה. ב־1 במאי יכולנו לצפות בתמונות מהחופשה המשפחתית עם הכיתוב: "רק חמשתנו, קצת אוכל טוב והרבה טבע, ועכשיו אני יותר ממוכנה לקפוץ לפרויקט חדש ומרגש".
מיליוני עוקביה ואלפי מגיביה מרחבי העולם נחשפים להנאה שבלהישאר במיטה, לקמפיינים מדושני עונג ולטיולים מנקרי עיניים. חבל שבין לבין היא לא מוצאת לנכון לנקוט איזו עמדה מוסרית ברורה בעד עמה. משהו. מילה. לייק. שיתוף של פוסט. אימוג'י? נאדה. איך אנחנו אומרים פה בעברית? לכו חפשו.