הפסקנו לספור, לחשב ובעיקר לחשוב. התחלנו להתרגל לעבוד אצל מולך קורבנות אדם. התרגלנו לכותרות שרגע הן רותחות דם ואש ובמשנהו מצטננות מיד לטובת כותרות הפיגוע הבא, או מבצע ציד המפגעים שבעקבותיו, או מלחמה קטנה לצורכי נקמה, הרתעה וחיסול הטרור.
אין כמו הביטחון שבשגרה. כולל שגרת טרור. פקחנו עיניים בבוקר והשמיים או התקרה לא קרסו עלינו? הללויה ואפשר להמשיך להרדים את החשש שמא הטרור או המבצע לחיסולו יגיע לנמענים האמיתיים שהם כולנו, ישראלים ופלסטינים. כן, גם הפלסטינים התרגלו לשגרת טרור, כולל קורבנות. להבדיל מהם אנחנו מנצחים את הטרור פעם אחר פעם, והתוצאה זה עשרות שנים, עבור שני הצדדים, היא אחת: קברים. ועוד קברים.
הדעת נותנת שאם שני הצדדים "מתרגלים" להרוג ולהיהרג, ושניהם בטוחים שהצד השני אשם, אזי ברור שטקסי הקרבת קורבנות אדם יימשכו עד סוף כל הדורות, הרי אנחנו מוגנים באותה שגרה בטוחה. פעם בשנה מתקיים במחוזותינו יום זיכרון מדכדך לחללי המלחמות שבזכותם אנחנו קמים לעוד בוקר שגרתי, ומיד מעבר חד למצהלות העצמאות והיותנו עם חופשי בארצנו. לפלסטינים אין שגרת מעבר דומה לצהלולים, והם תקועים בשלב החללים והקורבנות. זה רק הטבע האנושי הדפוק, יצרים ואמונות, שכאילו מחייב אותם להמשיך להקריב.
נראה שהפלסטינים עקשנים דיים להמשיך בטרור כדי לקבל את אותה תמורה שאנחנו מקבלים תמורת הקורבנות שלנו. ל"טרור" יש סקס אפיל הרבה יותר אינטימי וקטלני מאשר למלחמה, שהיא עסק מבולגן שמחייב טקטיקה ואסטרטגיה. נערה עם סכין היא איום מוחשי על כל אחד ואחת.
ויש המון כאלה שמסתובבות בכל מקום ואולי יש להן סכין, לך דע. לכן, כדי לתחזק את אווירת הטרור בכל רגע עושה ממשלת ישראל שימוש ערמומי במכבסת מילים שמחליפה את המילה "מלחמה" במילה "טרור". איראן, לבנון וסוריה הן מדינות שלכאורה קמות עלינו לכלותנו. למעשה, מעבר לאיומים (הדדיים) אין לאף אחת מהן ולכולן יחד כוונה, בטח לא יכולת, לאיים על קיומנו.
תפקיד שטיפת המוח בטרור, טרור, טרור הוא להעלים את העובדה שמדובר במדינות ובמלחמה. אז יש לנו חיזבאללה, משמרות המהפכה והאייתוללות, ארגוני טרור אסלאמיסטי קיצוני ויש טרור חמאסי שרק הטרור האש"פי היה אכזרי ממנו. בימים האלה, עקב לחץ מצרי־קטארי־אמריקאי, זזה חזית הלחימה בטרור הקיצוני מחמאס לטובת הג'יהאד, וכך הפך הטרור "הקיצוני" להיות התשובה למלחמות מדינתיות שאין עליהן קונצנזוס.
התוצאה היא שאלוהים ואללה, פנאטיים שניהם, מנהלים כאן מלחמת דת. שם נסוג אש"ף החילוני מפני חמאס והג'יהאד, ואצלנו הפכה המלחמה בטרור להיות חלק מתהליך עקבי של הדתה. לבד מ"התותח הקדוש" שירה על אלטלנה ומנע פיצול לאומי, לא היה שום דבר אלוקי וקדוש במלחמת השחרור ב־1948.
מאז פרחו עסקי הקדושה ועמם מות הקדושים שלנו והשהידים שלהם. ואם ארץ ישראל נקנית בייסורים, רצוי, גם על דעת השמאל, שאלה יהיו הייסורים שלהם. ועדיין השאלה היא איך מנתקים את ממד הקדושה מממד הרצחנות. בייחוד כאשר אל־אקצא או הר הבית הוא קאזוס בלי. ייהרג ובל יעבור, או ראס בן אמו, יהרוג ויעבור.
מצוות הכיבוש
וכאן מגיעה שאלת השאלות: מה מניע בני אדם להרוג ולהיהרג ומה מניע מנהיגות להקריב אזרחים וחיילים לטובת שגרת הקורבנות (הבטוחה, כן?) שאנחנו חיים בה. הרי מדינת ישראל לא נלחמת על קיומה. כל ישראלי סביר מבין שלמעט הפחדות סרק של פוליטיקאים יש לנו מספיק כוח אדם ואש כדי לחסל כל צבא ו/או מדינה שמאיימים עלינו.
גם מול הטרור יש לנו לא מעט קלפים כדי להגיע לרגיעה ולהסדר, אלא אם כן ממשלות ישראל לדורותיהן, מגולדה מאיר ויצחק שמיר דרך אהוד ברק ובנימין נתניהו, קבעו שאין פרטנר. וכך, בהיעדר סיבות נשארנו עם הכהניסטים, המתנחלים והחרד"לים שהולכים על מלחמת מצוות כיבוש הארץ.
שחקני החיזוק של שלומי אמוני מלחמת הדת הם הליכודניקים. אמונתם בבורא עולם ישתבח שמו נתניהו היא טוטאלית. כדי לתחזק את ממשלתו, אפשר נתניהו לשותפיו הקואליציוניים לנהל שטיפת מוח אמונית, בין השאר לטובת אותה מלחמת מצווה. בעזרת ניפוח איום קיומי איראני וטרור בגבולות לבנון, סוריה, עזה והגדה, הצליח נתניהו להעלים את העובדה שמדובר במלחמות דת
במקביל, אחרי שגייס את מערכת הביטחון (מדובר בזכותו הדמוקרטית לצוות על הצבא) שחרר נתניהו לצה"ל את הרצועה התקציבית, ומסתבר שכסף שמונח על השולחן במערכה הראשונה יורה כבר במערכה השנייה. לכל הכיוונים. וכל זה בנה את ארון הקודש שצה"ל לא השכיל לצאת ממנו.
דפי הקרב המתלהמים בשם ה' של כמה מח"טים הם קצה הקרחון שבבסיסו צועד צבא אלאור אזריה. לניצחון. לא על הטרור, על צה"ל, ועל תודעת הטרור כאיום קיומי. הרי הטרור, למעט שגרת הקורבנות, לא מאיים אפילו על תחזוקת ההתנחלויות (סליחה, ההתיישבות הוותיקה), למעט ניסיונות פיגוע מועטים מול גל הפיגועים בכל הארץ. אולי, אם נגיע לדיונים על הסדר שיחייב פשרה (אי"ה), ניתן יהיה להעריך את הטרור כמניע להסדר.
במקביל מתקיים גם אצל הפלסטינים תהליך של הדתה. ההקצנה של חמאס וג'יהאד גוברת על האג'נדה החילונית למדי של פת"ח והרשות. גם בישראל מביס המבוע האקסטטי של החרד"לים והכהניסטים את ממשלת בנט והשמאל. או בהשאלה, אם התהליך הוא תל אביב מול ירושלים, אזי ירושלים מנצחת. את תל אביב, לא את הטרור.
כדי לנצח את הטרור האסלאמיסטי, אימצה עיריית ירושלים את אסטרטגיית העממיקו בסגנון מירי רגב: לנפנף. להציב בטיילת ארמון הנציב תורן בגובה 100 מטר, לתלות דגל ישראל בגודל 33 מטר על 24 מטר, שאמור להתנפנף ולהיראות בכל העיר ("הארץ"). הרעיון הוא שככל שהדגל יהיה גדול יותר, כך שליטתה של מדינת ישראל בירושלים תהיה גדולה יותר.
גם בלי לבדוק את משקלה של יריעת הדגל נדמה למפרשן החובב שללא רוח של 20 קשר פלוס הדגל הזה יהיה שמוט אל התורן. אלא אם כן מדובר ברוח אלוהים שמנהלת כאן את העניינים, ככתוב: "והארץ הייתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
דוד בן־גוריון אמר בזמנו "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים ראויים לכך". נראה שהאם העברייה בימינו מפקידה את גורל ילדיה בידי אלוהים. במקרה ביש קטלני התשובה היא אלוהים נתן ואלוהים לקח יהיה שם ה' מבורך, מה שמייתר את הצורך בהפקת לקחים ובוועדות חקירה.