אני לא יודעת מה עלה בגורל הידיעה על ביטול הבגרויות במקצועות ההומניים והמרתם בעבודות גמר. לא התעמקתי בתגובות בעד או נגד, ובתזמון שבו הרפורמה אמורה לצאת לדרך. אולי כי התייאשתי. אני בטוחה שיש אנשים שאמרו שהגיע הזמן, שבגרויות הן פאסה ובטח בהיסטוריה. ועדיין, במדינה שמערך השיווק הבינלאומי שלה מדבר רק על יזמות ועל סטארט־אפ ניישן כאור לגויים, אין סיכוי שהיסטוריה או חס ושלום ספרות יתפסו מקום של כבוד. לפי המשוואה הזו, ההיסטוריה היא נחלת העבר ורצוי שתישאר שם.
אם הייתי צריכה לתת כותרת למאמר, הייתי מכנה אותו ״מות ההומניזם״, מונח שהוא קצת אכזרי בכפל המשמעות שלו. אף שבסך הכל עומדת מחשבה פרקטית מאחורי הרפורמה, אתם מבינים למה אני מתכוונת. חינוך שאין בו היסטוריה או ספרות הוא לא חינוך, הוא תכנות אנושי להצלחה בכל מחיר. אבל מהי בעצם הצלחה, והאם היא נמדדת רק על סמך אקזיט?
נכון, לא מבטלים את לימודי המקצועות הללו, אלא רק את חובת בחינת הבגרות. ובכלל, אני לא בעד בחינות. אם כבר מבטלים, שיבטלו הכל. למרבה הצער, מערכות החינוך עדיין מתוכנתות כך שבית ספר תיכון הוא בית חרושת לציונים. ואת התלמידים, בהתאם לכך ואולי בצדק, לא באמת מעניין מה שמעבר לציון הסופי. וחוץ מזה, כשהפנים לסטארט־אפ, לאקזיט וכשסיפורים על הכסף הגדול מפומפמים בפריים טיים, עדיף לחרוש מתמטיקה על חשבון שייקספיר. הוא בין כה וכה מת.
״מות ההומניזם״ הוא כמו כל מוות שמגיע מתוך גסיסה ארוכה אחרי מחלה סופנית, ולא באמת מפתיע אף אחד. כשהייתי צריכה לבחור בשנת 1992 להרחיב את אחד המקצועות לבגרות, הייתי בין הבודדות שבחרו ספרות כחוג ראשון. להיסטוריה עוד היה אז ביקוש. לא ברור אם זה בזכות איציק תורג׳מן המורה החתיך או בזכות העובדה שבתחילת שנות ה־90 להיסטוריה הייתה חשיבות בעיני משרד החינוך ליצירת עתיד טוב יותר.
הייתי ברשימת המתנה להיסטוריה מורחב, וכשאיציק תורג׳מן לא הצליח לדחוף אותי פנימה, בלית ברירה נרשמתי גם לתנ״ך. גילוי נאות, הנערה החילונית המוחלטת סיימה 5 יחידות מורחב בתנ״ך ונהנתה מכל רגע. אף פעם לא הייתי בנויה למשוואות.
יכול להיות שמישהו שם למעלה הבין שההיסטוריה בין כה וכה חוזרת, אז למה להתאמץ? ואולי העתיד שהדור שלנו יצר על סמך לימודי ההיסטוריה הוא לא משהו, אז אולי עדיף כבר להתמקד בתרבות האקזיטים. אחרי הכל, למדינה הזו אף פעם אין יחסי ציבור טובים, עד שזה מגיע לכיס של המשקיעים, לכסף הגדול. המוח היהודי תמיד המציא פטנטים ותמיד ימציא, אז אולי באמת כדאי למחוק את ההיסטוריה הלא מי יודע מה שלנו, ולהתמקד במה שאנחנו באמת טובים בו.
על ספרות אני אפילו לא מדברת. לדמיון ולסיפורת אין מקום בעידן התכלס, שנכנס לקיומנו מוקדם מדי. עוד כשהיו רק שני ערוצים בטלוויזיה, הספרות גססה. ב־2001 ישבתי בחוג לספרות באוניברסיטה עם עוד חמש בנות. ארבע מהן מהמגזר הדתי. יחידי הסגולה והצדיקים בדורם שעוד יודעים לקדש את המילה הכתובה וסיפורי מעשיות.
אני מניחה שהחוגים לספרות והיסטוריה באוניברסיטאות עתידים להיכחד גם הם. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהבת כסף והמצאות. למען האמת, אני רואה את עצמי כיזמית, גם אם למקצוע שלי אין קשר לאקזיטים ולחשבון בנק מנופח. לפעמים אני מביטה בייאוש במחשב ותוהה מה עשיתי לא נכון שאני לא בהייטק עכשיו, עם תן ביס וימי חופשה שאני לא משלמת עליהם ביוקר. ועדיין, אני יודעת שאת העושר הפנימי שלי אי אפשר לקנות בכסף, שידע הוא כוח והיסטוריה עוד יותר.
אני מבינה שלא כולם בנויים למילים כמו שאני לא בנויה למספרים ואלגוריתמים. זה כל היופי במגוון החברתי האנושי, בעולם עשיר מכל הכיוונים. אלא שלי עוד הייתה אפשרות הבחירה. אבל מה יהיה על אלה שאין להם?
בשבוע שעבר נפטר אורי סביר. את אורי הכרתי היטב. הוא פנה אליי בעבר במטרה לקחת חלק בבית הספר לעיתונאות חברתית, כחלק מארגון "יאללה מנהיגים צעירים" שאותו הקים וששילב סטודנטים יהודים, פלסטינים וממדינות המפרץ.
החיבור בינינו היה מיידי. הפכנו לחברים. נהגנו לשבת מדי יום ראשון בקפה מיכל התל אביבי, לשתות אמריקנו ולדבר על שלום, שמחה ואופטימיות, גם בימים שבהם המילים הללו כבר יצאו מהלקסיקון.
אהבתי אצל אורי את ההתעקשות לראות את העולם דרך משקפיים ורודים, את אהבת החיים והיכולת להתרגש ממתנות קטנות בצדי הדרך. ואת זה, במיוחד בימים אלה, אני מזכירה לעצמי שוב, ומבטיחה עבורו שזה מה שאקח איתי הלאה.