משהו: חיילים אמריקאים ראו עב"מים בגבול ישראל־מצרים. כל מיני אורות על־טבעיים בשמיים. מה שזה לא יהיה, אנחנו מבקשים: לא עוד פעם לוחות הברית.
יעל ועומר
במצוקות חיינו אנו זוכים לעתים לרגעים שמאירים את העולם. אלה רגעי אהבה שמונצחים בצילומים, צילומים אשר הופכים בבת אחת לתמונות המייצגות של הדור. כך, בתוך השחור ניצת אור לאחרונה כאשר התפרסם צילום שמראה שלא הכל אבוד בעולמנו. זה צילום שבו נראה זוג ישראלי בתמונת נשיקה. בחורה נמרחת על בחור ומנשקת אותו על הלחי, והוא זורח בחיוך מאושר. מה יותר יפה מזה? בני הזוג שהצטלמו ברגע אהבה כזה הם עומר (הבן) אדם, ובבת זוגו הנוכחית יעל שלביה.
הצילום הזה עורר מיד הרבה תגובות ברשת. חיילים כתבו בתוך הצילום של יעל המנשקת באהבה נלהבת: ״הרס״ר״ ובתוך הצילום של עומר אדם: ״טפסי תלונה״. או: בתוך הצילום של יעל שלביה המאוהבת נרשמו המילים: ״נגדי מטבח״ ובתוך עומר אדם: ״תפוחי אדמה ותבלינים״, או: ביעל שלביה: ״מ״צ״ ובעומר אדם: ״מרכזית באר שבע״.
תפסתם את הרעיון. צילום של אהבה כה נלהבת יכול להמחיש עוד הרבה דברים בחיינו. נפתלי בנט והבית שלו ברעננה. מתנחלים והתיישבות ביהודה ושומרון. הפרקליטות והמצאת פשעים. יאיר לפיד והשלטון. ואולי גם: חברי הכנסת הערבים ומדינת ישראל (סתאאאם).
ריהאב, כן, כן, כן
ישראל שקעה בשנאה פנימית בלתי נשלטת, ולצדה תאוות שלטון חסרת מעצורים או עוצרים. נותרה תקווה אחת והיא: שמחנה השנאה העצמית יעצור את עצמו בכוח איתנים ויכניס את עצמו לטיפול גמילה. זה חייב להיות רציני: טיפול גמילה מהתמכרות לשנאה הוא כמו כל טיפול גמילה מכל התמכרות הרסנית אחרת.
כידוע, המתמכרים הורסים את עצמם ואת המשפחה שלהם. כך, המכורים לשנאת ביבי הורסים את המדינה לעצמם, לנו והכי גרוע - לדור הצעיר ולילדים שלנו. תהליך הריפוי יהיה ארוך כמו תמיד בטיפולי גמילה. השלב הראשון הוא ההכרה במחלה. יושבים במעגל ומכריזים: אני מכור לשנאת ביבי. לאט־לאט אולי משתחררים מכך. תאמינו. זה אפשרי. יום אחד תחושו איך הראש מצטלל. במאבק פנימי של כל אחד עם נפשו, ניתן להיפטר לפחות מחלק ממנה.
אני כל כך מבקש שתעשו מאמץ, חבריי היקרים, אני כבר לא יכול לראות את הקרע המטורף הזה בעם הנרדף שלנו, שבעיוורון הורס את עצמו ואת היופי שהיה פה. נלאיתי כבר מלהפנות את תשומת הלב אל עובדות, נתונים או תוצאות. גם שונאי נתניהו רואים את אותן עובדות, אבל זה לא מעניין אותם, כי ההתמכרות לשנאה חזקה הרבה יותר. כל עיוות הצדק שקורה במשפט נתניהו, למשל, לא מחליש ולו בטיפה את האמונה שלהם שהוא אשם.
לא תשמעו את לפיד, את ראשי מפלגת העבודה או את ראשי מרצ מבקרים את כתב האישום המעוות נגד נתניהו. כתב אישום שאם שותקים מולו, ומוכנים לקבל את הרדיפה הלא אנושית אחרי נתניהו, יוצרים חברה דיקטטורית שמסוגלת לבצע רדיפה אחרי כל אחד בכל רגע. לא תשמעו גם חשבון נפש על עוד אסונות שנפלנו לתוכם. פעם חשבתי שהעובדות ישכנעו בני אדם סביבי. זה כבר אבוד. ההתמכרות לשנאה מבטלת עובדות.
אם רק היינו יכולים להתרפא מהשנאה הלא רציונלית לביבי, היינו יכולים מזמן לראות ממשלה שמאחדת את החלקים העיקריים של העם הזה, ולפעול ביחד. יש כנראה שנאה משני הצדדים, ושתי התופעות האלה ראויות לגינוי, אבל אני חושב שמבט או שניים במתרחש ברשתות החברתיות מוכיח שהשנאה לביבי היא מעבר למחלוקת רגילה. זוהי שנאה שחורה, דלקתית, ממעמקים שלא תיארתי לי שקיימים אצל בני אדם סביבי.
אלה אנשים טובים ברוב שטחי החיים, אבל כשהם כותבים טוקבקים, הם חושפים מה שאולי אחרת לא היה נחשף בפנינו. משהו חולני שחייב טיפול, כי הוא כוח הרסני שמאכל לפני הכל את הנפשות ואת מערכות ההיגיון וההגינות של מחנה שונאי ביבי, מחנה שמתוך ההתמכרות לא מסוגל עוד להבין, וגם לא אכפת לו, שהכל מוביל להרס החברה, ערכי שוויון האדם, הכלכלה, הצבא, ההתיישבות. הכל.
כמו סמים קשים. ניתן רק לבקש: אתם לא באמת רוצים להיות מכורים. התעוררו, שפכו מים על הראש אם צריך, עצרו את ההתמכרות הזאת לשנאה כל עוד זה אפשרי. זה אפשרי?
אנחנו היהודים יודעים משהו על להיות מטרה להתמכרות לשנאה לא רציונלית. אסור לנו לתת לרעל הממכר הזה לחדור אל תוכנו - נגדנו.
ביקורת על ביבי ועל בוחרי הימין מותרת, ובלי השנאה נשמעות אפילו טענות צודקות. עם זאת, החלק שהתמכר בחברה הישראלית כבר מזמן נמצא מעבר ליכולת של ביקורת רציונלית. כרגע יש ברית של שונאי נתניהו, שרק מחזקים זה את זה, ולועגים למי שמזהיר אותם מסכנות ההתמכרות. זה מייאש. אנא אל תראו בדבריי אלה ניסיון להתקיף או לפגוע. זו זעקה להצלת ישראל והצלת הנשמות של המתמכרים.
פרארי מולי
אני עומד ליד שער הבית שבו אני נמצא באיטליה (ובקרוב אפרסם עליו ספר, בהוצאת טוטם), מפטפט עם השכן שלי שם, ופתאום נשמע רעש מנוע לא רגיל מהכביש. אני מרים את העיניים. פרארי חלפה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. אופנוע משטרתי סגר את דבוקת הפרארי הזו, אבל מיד הגיעה עוד פרארי ועוד ועוד ועוד.
ושוב אופנוע משטרתי. בעוד הפרארים חולפות ביעף אמר השכן שלי: זהו מסע פרארי. אני סופר: מיליון וחצי שקל, ועוד מיליון וחצי שקל ועוד (במחיר הנחה בשבילכם). עברו בערך 20 מכוניות כאלה בדקה או שתיים. עברו לי מול העיניים 30 מיליון שקל. מכוניות שאיש לא ממש צריך כמותן, אבל השכן שלי מספר לי שהוא מכיר מהנדס במפעל פרארי שאמר לו שאם מישהו רוצה להזמין פרארי חדשה במפעל באיטליה הוא צריך להיכנס לרשימת ההמתנה ולחכות שלוש שנים. מקומי ברשימה פנוי.
פינת השלולית
כשהוא שאל: התינשאי לי? הנסיכה ענתה לצפרדע: יס, איי דו. היא יכלה לענות פשוט כן, אבל היא ראתה כל כך הרבה עלילות של סרטים וסדרות שמתרחשות בשלוליות רחוקות, עד שהיא שכחה שאפשר לומר סתם כן. רק יס, איי דו.