ברשותכם, אנסה להיפטר תחילה מהאלמנט ההכרחי של “המנוח ואני", שכן מודי בר־און ואני לא היינו חברים, ודאי שלא חברים קרובים. לכל היותר מכרים עם ביוגרפיה דומה עד להבהיל.
ההיכרות בינינו החלה ב־1993 במקומון “זמן תל אביב". מודי כתב כתבה גדולה על הדרבי וביקש ממני להוסיף בוקסה של אוהד אדום מיואש. בתמורה קיבלתי הזמנה למופע הסטנד־אפ שלו בצוותא. אבל התפנית בעלילה הגיעה דווקא בסיומה של אותה עונה: מספר ימים לפני דרבי תל אביבי נוסף, הפעם בגמר הגביע, אירחה הפועל תל אביב את הפועל חיפה למשחק שהיה מכריע עבור מאבקי ההישרדות של האחרונה. זה היה קרקס אמיתי: שחקני הפועל תל אביב עשו הכל כדי להפסיד, ובמחצית הגדיל לעשות המאמן שלהם, משה סיני, והחליף את חיים רביבו, הכוכב הגדול, לקול מצהלות אוהדי חיפה. מודי ואני נתקלנו איש ברעהו ביציע ולא הצלחנו להפסיק לצחוק כשקלטנו ששנינו בעצם אוהדי הפועל חיפה ששמעו יותר מדי אריק איינשטיין ומחפשים זהות חדשה בעיר הגדולה.
לא הפכנו לחברים - וממילא בגיל 20 “וקצת" פער גילים של שבע שנים הוא די משמעותי, אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשמודי עבר עם משפחתו להתגורר בפרדס חנה - ואני כבר מבקר הטלוויזיה של עיתון אחר, כתבתי על אחת הסדרות שלו, כמדומני “הכל אנשים". לפני שהתייחסתי לסדרה, כתבתי שאחת הסיבות לכך שלא היגרתי כמוהו לפרדס חנה, הגם שלגברת קיפניס הייתה אז זיקה לאיזו נחלה ביישוב, היא שלא יכולתי לסבול שהביוגרפיה שלי: חיפה, הפועל חיפה, תנועת נוער, שירות קרבי בנח"ל ועבודה בתקשורת, תהיה כמעט זהה לביוגרפיה של מישהו אחר.
מאז הפכנו למכרים שנפגשים בשמחה רבה ברחובות תל אביב (שאליה חזר בינתיים) או באולפן ערוץ הספורט שבו התארחתי מדי פעם - ולפרקים שוחחנו בטלפון בקשר לסידורי הנסיעה למשחקים של הפועל חיפה (כשאתה גר בתל אביב, משחקי הבית הם משחקי החוץ), אבל כאמור - לא הפכנו לחברים קרובים. כך אירע שלפני כשמונה חודשים לא ידעתי על דבר מחלתו והתקשרתי לשאול אם ייאות להנחות את טקס הנישואים של בתי.
כנראה שתפסתי אותו בזמן לא טוב, שכן תגובתו המהירה הייתה לקונית: “אני לא עושה חתונות", אבל כחלוף דקה התעשת והתקשר לברך אותי ואת הזוג הצעיר מקרב לב. רק מקץ כמה שבועות, משנודע דבר מחלתו, הבנתי שכנראה תפסתי אותו ברגע לא טוב, בלשון המעטה.
בשורה הראשונה של היצירה התיעודית בישראל שמור למודי כיסא של כבוד. הסדרות המצוינות שהגה ביחד עם שותפתו, ענת זלצר, יצאו מהלב, נכנסו אל הלב - ואם למתוח קו בין כולן, הרי שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים: “בגובה העיניים".
אצל מודי וענת לא היו נפילים ולא דמויות היסטוריות גדולות מהחיים, אלא - כשם הסדרה המשותפת הראשונה של השניים: “הכל אנשים". כי מי שמבין בני אדם, על חולשותיהם ועל רגעי הגדולה שלהם, מבין היסטוריה (ובעצם מבין כל דבר). זה היה סוד הקסם המקצועי שלו, בתוספת יכולת הגשה ייחודית, שהפכה את הסדרות לחגיגה של ממש. את “הקיבוץ" של השניים ראיתי אולי ארבע או חמש פעמים, חלק מהן מבעד לעיניים מצועפות - וזה לא שהייתי קיבוצניק (גם הוא לא). מול תיאור החלום הציוני הגדול ביותר ושברו, מבעד לעיניו של נח"לאי (כלומר של מי שראה פעם בחיי קיבוץ בבחינת כליל השלמות), אי אפשר היה שלא לדמוע מערגה.
גם באולפן ליגת האלופות הפכו הבעות הפנים שלו ומחוות הידיים המוגזמות לסימן היכר, כזה שנפל כפרי בשל לידיה של חבורת “בובה של לילה" שהחיקוי של מודי היה אחד המוצלחים שלה. אני אוהד קטן יחסית של ליגת האלופות, אם מנצ'סטר יונייטד שלי אינה משחקת, אבל ככל שדילגתי פה ושם על משחקים, מעולם לא החמצתי את קטעי האולפן, בעיקר בשנים שבהן התעקש בר־און על קיום המופע המוזיקלי בסופם. פעם אמר לי: “זה כמו שבקיבוץ היו יכולים לבקש מהחברים בסוף האסיפה לסובב את הכיסאות לכיוון הבמה, כי מישהו הכין קטע מוזיקלי".
היינו מכרים לכל היותר, בשום אופן לא חברים - דווקא מפני שאנחנו שנינו מאותו הכפר, זה שבו המילה “חבר" היא מטבע שלא נשלף בקלות מהכיס, אבל אני בטוח שאני מבטא תחושות של רבים, שאפילו לא הכירו אותו ובכל זאת מרגישים שאיבדו חבר. לכן, מודי, אני מקווה שאתה עכשיו במקום שכולו יציע 9 באצטדיון קריית חיים, צופה באבא גינדין, איציק אנגלנדר ויוחנן וולך מפרקים את מכבי בדרבי, ויוצא בדקה ה־59, כמניין שנותיך במותך, בעידן שבו גם החיים - ולא רק משחקי כדורגל - נמשכים עד 90. ואולי זה בכלל רק מפני שלא במשחק כדורגל עסקינן, אלא במאבק היחיד שבו אי אפשר, כדרכם של אוהדי הפועל, לחתום על תיקו.
היה שלום, אוהד אדום, או כמו שנהגת לברך: תבלה!