הדרך במונית מתל אביב הסואנת לביתו באשדוד עברה לשניהם מהר מדי. בהתחלה, נהג המונית לא סבל אותם, השעה הייתה חמש לפנות בוקר, סוף המשמרת שלו, דווקא עכשיו ודווקא כשתפס נסיעה לכיוון המושב שבו הוא גר, נכנס אל המונית זוג דברן כל כך, הוא מתלהב ממנה והיא כל רגע שולחת ידיים ומחבקת אותו.

נהג המונית הבין שזו פגישה שלישית, רביעית, מקסימום חמישית, ורצה להגיד להם שינמיכו קצת את הקול ויפסיקו לצעוק כמה שהם מתלהבים אחד מהשני, כי גם כשנוסעים במהירות מופרזת בסוף כולם מגיעים לאותו האדום ברמזור, אבל החליט לשתוק, אלו 200 שקל במזומן ותכף הוא בבית, הכל בסדר.

למען הכנות והכרונולוגיה בסיפור, זו לא הפגישה הרביעית של השניים, למעשה הכירו לפני שלוש שעות במועדון החדש שנפתח באחד הרחובות שחוצים את המסגר. אליעד, ידיד שלה, התחנן שתבוא איתו, זו מסיבת גייז והוא רק חודשיים מחוץ לארון, אין לו מספיק ביטחון לרקוד במוחצנות כמו החברים שאיתם קבע וגם לא מספיק ביטחון לשבת על פינה בבר ולהסתכל סביב.

לא עזר שאמרה לו שזו תקופת טירוף במשרד הפרסום שבו היא עובדת, שיש לה בריף להגיש בעוד כמה ימים ואין סיכוי שהיא מאכזבת את התקציבאי - לפני יומיים הוציאה ממנו מילה טובה, מה שאף אחד לא מצליח להוציא, הוא ראה מודעה שהכינה לאיזה אתר אינטרנט וקרא בקול רם ליד כל העובדים במשרד, “יש עוד תקווה במקום הזה, יפה מאוד, נירית". מאז, על אף פרצופיהם החמוצים של הקולגות שלה, החליטה לתת את כולה למשרד הזה, גם ככה אין אופציה טובה יותר שמחכה לה בבית.

 אבל אליעד כמו אליעד, כושר השכנוע שלו תמיד היה טוב וגבוה מדי ביחס לאחרים. חבריו הטובים הפצירו בו ללכת להוריו שומרי המסורת ולהתוודות בפניהם שהוא הומו: “די להחזיק את זה בבטן, זה יגרום לך לתופת נפשית", אמרו לו והוא סירב. אבל כשהרגיש משהו כלפי מישהו, בפעם הראשונה בחייו, וכשהבין שאף אחד לא יצליח לשכנע אותו לעשות צעד שישנה כל מה שהכיר עד היום, החליט שהסנדלר לא הולך יחף יותר, נעמד מול הראי בחדרו והחל משכנע את עצמו להתוודות. אחרי שעה כבר היה ברכבת לעכו, אל ביתם של הוריו, לספר להם את שידעו כבר מזמן.

היא השתכנעה בסוף. אליעד לא בחור רגיל, כשהכירו שבה את לבה, הייתה בו מסורת כזו שנעלמה מתל אביב, חוכמה כזו של כאלו שיודעים מהי פרשת השבוע ומי היה ז'בוטינסקי, והיא אהבה את זה כל כך ויכלה להקשיב לו שעות, ביניהם כוסות קפה שהתמלאו ועוגיות טחינה שאפתה. היו ערבים שבהם רצתה שינשק אותה אף שידעה שלא יוכל להשיב לה אהבה אף פעם, אז מיד פיידה את המחשבות האלו ומזגה להם עוד קפה.

זו לא הפעם הראשונה שהיא יוצאת איתו למועדוני גייז, אבל הפעם הוא הרבה פחות משוחרר, אולי העובדה שסוף־סוף יצא החוצה וקיבל גושפנקה מהוריו לכך שאין מה להסתיר יותר (אם כי לא בקלות. "תעשה מה שאתה רוצה בתל אביב. כשאתה בא לעכו, תהיה רגיל") הייתה דווקא בעוכריו. היא לקחה את המושכות, אחזה בידו וקרצה לסלקטור הצנום. “למדת ברוגוזין?", שאלה. “לא, מה זה קשור עכשיו?", ענה לה והכניס עוד זוג. “סתם, בטוח הייתי זוכרת אחד כמוך". הוא נקרע מצחוק ומחשיבות עצמית והכניס אותם, משהו ברוח החופשית שלה הקסים את אליעד, גם מחשבותיו נדדו אליה לפעמים, הלוואי ויכול היה לשמור אותה קרוב כל כך אליו, לפחות כמו שהיו פרדי מרקורי ומרי אוסטין.

משידע שהיא נמצאת איתו שם, הספיקו לו שני דרינקים כדי להיעתר לחבריו ולהגיע אל רחבת הריקודים, היא ישבה על הבר, שתתה קמפרי עם תפוזים והסתכלה עליו. הוא לבש חולצה צהובה זוהרת וג'ינס די רחב ונראה מאושר כל כך, היא תכניס לבריף את המילה "חופש", העולם הזה צריך יותר ממנו.

“הוא גם ככה רוקד, אני יכול לשבת?". אוי לא, חשבה לעצמה, הנה עוד מתחזה.

ועכשיו נצא קצת מהסיפור, לא תאמינו, זה ז'אנר שקיים, שעליו סיפר לי ידיד גיי לפני כמה ימים כשישבנו ואכלנו בשוק לוינסקי. גברים סטרייטים לחלוטין, שאין להם שום עניין בגברים אחרים, מגיעים למסיבות גייז כדי “לדוג" נשים שמגיעות לשם רק כדי שסטרייטים לא יציקו להן במסיבות רגילות. הם מוכרים להן את הסיפור שעוד לא היו עם גבר, שהם בארון ומאוד חוששים לעשות את הצעד, ואחרי דרינק או שניים, פתאום מביטים בהן, ומקבלים איזו הארה נפלאה ואלוהית, אולי בעצם עד היום לא פגשו את האישה הנכונה, אולי את היא האישה הנכונה? רוב הנשים לא אוכלות את המנה הפושרת הזו, אבל יש כאלו שלא ביקרו בהרבה מסעדות, והמנה הזו נראית להן מנת מישלן, מישהו ששינה את טבעו אחרי שפגש אותי? ומשם העניינים מתקדמים לשביעות רצונו של אחד הצדדים.

“שב", ענתה לו, “ולא, אתה לא צריך להזמין אותי לדרינק". לא הביטה בו אפילו. טוב, אולי קצת, הוא היה גבוה, שחום והיו לו ידיים ענקיות.
“לא רציתי להזמין אותך, אני מזמין רק את בן הזוג שלי", אמר. היא חייכה, צפוי כל כך. “ואיפה בן הזוג שלך?", שאלה.

“סתם, לא רוצה להיכנס לזה עכשיו", צעק לה באוזן. “אח, משוגע, קרעת לי את עור התוף", התעצבנה עליו. הוא חייך, חתיך, אין מה להוסיף. “סליחה, נו, המוזיקה פה מבלבלת".

הייתה שתיקה של דקה או שתיים ואחר כך התקרב אליהם הברמן והניח שתי כוסות קמפרי תפוזים, כוס אחת לצד כל אחד מהם. “אמרתי לך שאני לא צריכה".

“אז אל תשתי", לא הסתכל בה אפילו, הרים את כוסו ונקש בכוסה, “לחיי כל שבורי הלב והלוואי ומאור יחזור אליי", אמר.

היא חייכה, הזיזה לצד את כוס הקמפרי הריקה שלה ולקחה את המלאה שלו. “אה, מאור, ככה קוראים לו?"

“יימח שמו", אמר. הוא היה גברי, אבל לפעמים ניסה להשתמש בגינוני נשיות מוגזמים, היה ברור לה שהכל משחק מוגזם, שהוא אחד מאותם המתחזים, אבל הלילות הארוכים לבד, המשחק הגרוע שלו, המבטים החטופים על אליעד שחי את החיים כמו שצריך לחיות אותם, וזה שאין מי שירים איתה דרינק לכבוד המילה הטובה שאמר לה הדיקטטור במשרד, עשו את שלהם.

“הבוס שלי איש רע ובכל זאת שיבח אותי, ליד כולם, שתדע", אמרה לבחור שעל ידה.

“אז שוב לחיים, הפעם איתך יחד". הם הקישו לחיים. “במה את עובדת?", שאל, “ואיזו יפה את, אחותי", הוסיף והסיט את שערה לצד ימין.

“אל תיגע בי בלי רשות", הסתכלה עליו, הוא נרתע קצת ומשהו בהתחזות שלו נסדק. “סליחה, נו, סליחה, לא התכוונתי למשהו רע", פתאום השתנה קולו. “אני עובדת במשרד פרסום", אמרה ואז שוב שקט.

“אני הולך, מצטער", אמר לה, “דפוק שבכלל הגעתי לכאן". הוא שלף שטר של 200 מכיסו, הניח על השולחן והתקדם. אליעד כבר נצמד למישהו ברחבה, ואלו התנשקו כאילו אף פעם לא היו ארונות בעולם. כמה יפים הם היו.

היא עשתה מעשה שלא עשתה לפני כן, שתתה עוד שלוק מהקמפרי ורצה אחריו, כשהיא צעדה מאחוריו, עיקמה את רגליה, ובחור שבדיוק עבר שם תפס אותה לפני שמעדה. הבחור שישב על ידה הסתובב וראה אותה, הוא אסף אותה אליו מיד והם עלו למונית הראשונה שראו.
“אל תעשה דברים כאלו יותר", אמרה.

“נגררתי אחריהם", השיב. “לאשדוד, נהג, אבל לפני זה תוריד אותה איפה שהיא צריכה, לא צריך מונה".

“אני צריכה גם לאשדוד", השיבה, ואף אחד לא דיבר, לא הוא, לא היא ולא הנהג.

“אני אהיה הפרסומאית הכי טובה בארץ, תזכור אותי", ניסתה לשבור את הקרח ואת עצבותו של האיש־בחור.

“מי יזכור אותך בכלל?", ניסה לזלזל והביט מעבר לחלונה, רק כדי לא לפגוש במבטה.

“הלו, אל תסתכל בחלון שלי, יש לך משלך", אמרה. עיניו פגשו בעיניה. “את מיוחדת, נכון?", שאל.

“לא יודעת", ענתה - והיא באמת לא ידעה, הרי כל הזמן חיפשה מישהו שימחא לה כפיים על המחמאה הצולעת שקיבלה, אז להעיד על עצמה שהיא מיוחדת, איך?

מהרדיו בקע קולו של אריק איינשטיין, הוא שר את “אח מילת מפתח":

“אח, איך קולי נאנח, אח, איזה קסם בינינו מונח. אח, כמה טוב לי ורך, חדר סגור שוב נפתח".

הם דיברו רוב הנסיעה עליו, על אריק, אם הוא אהב להופיע, או אם הייתה לו חרדת במה ואיזה שיר הוא מבצע הכי טוב, ואם הוא הזמר הלאומי או בכלל אחד אחר, ולרגעים קטנים הם אהבו.

כשהם ירדו סוף־סוף מהמונית, אוחזים ידיים, הביט בהם הנהג מאחור. נכון, כולם נעצרים באדום בסוף, אך יש כאלו שמתאהבים שוב ושוב, בכל פעם שמגיע הירוק. 