נסיבות דומות, תוצאות שונות: ההבדל בהתנהלות ישראל מול איומי חמאס

נסיבות דומות בזמנים שונים אינן בהכרח מובילות לתוצאות דומות. את המשפט הזה ניתן להשליך בקלות גם על רצועת עזה וההתנהלות של ישראל מול חמאס במשך שנים ארוכות. השנה הנסיבות אכן היו דומות – יום ירושלים, מצעד הדגלים ואיומי חמאס, אך התוצאות היו שונות.

אשתקד חמאס ירה רקטות לעבר ירושלים, מה שהיווה את האות לפתיחת מבצע שומר החומות. השנה, לעומת זאת, נשמר שקט מתוח, חרף תחושת ההסלמה שריחפה באוויר.

זה המקום לציין כי תגובה צבאית מעזה, ירי רקטות או ניסיון פיגוע, עוד עשויים להתרחש בימים הקרובים, אבל לפחות הפעם ישראל לא סיפקה לחמאס על מגש של כסף את החיבור שהוא מבקש לעצמו כמגן ירושלים. ההערכה הפעם במערכת הביטחון הייתה כי חמאס לא מתכונן להסלמה מול ישראל, והתרחיש הסביר היה כי אם יתרחש ירי מעזה, הוא יהיה בהיקפים ובטווחים נמוכים ויבוצע על ידי ארגוני טרור אחרים.

בסופו של דבר, הוכח גם הפעם כי כאשר חמאס רוצה, הוא מסוגל לאכוף משמעת גם על ארגוני הטרור האחרים. זה נתון שצריך לזכור היטב גם אצלנו בפעמים הבאות.

בחודשים האחרונים, חרף מתיחות ביטחונית וגל טרור בישראל, נשמר השקט היחסי מהרצועה. לחמאס, מתברר, יש בשלב זה מה להפסיד מעימות. גם אם היה מבוצע ירי מעזה ביום ירושלים, או אפילו יתממש פיגוע נקמה כפי שממשיכים לאיים מהרצועה, אין זה אומר כי ישראל לא קיבלה את ההחלטה הנכונה כשהציבה לחמאס קו אדום בניסיונותיו לבטל או לשנות את מצעד הדגלים.

נראה שהפעם ישראל לקחה את הפנייה הנכונה. זה פחות עניין של ניהול מדיניות מושכלת אל מול עוצמת האיום מעזה, ויותר קשור להחלטה שהתקבלה, בצדק, שאם גם הפעם ישתנה מסלול המצעד בגלל איומי חמאס, זה יחזק את מעמדו בציבור הפלסטיני ויזמין את הפעמים הבאות שבהן הוא ינסה לסחוט את ישראל.

בשורה התחתונה, בפעם הזו הנהגת חמאס בעזה היא זו שצריכה לספק הסברים לקהלי היעד שלה, וטוב שכך. בשיח הציבורי־פוליטי שהתפתח בימים האחרונים, בוצעה השוואה מיידית בין החלטת הדרג המדיני וראש הממשלה נפתלי בנט שלא למצמץ לבין ההחלטה שהתקבלה בשנה שעברה תחת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, לשנות את המסלול בשל הרגישות הביטחונית – ובסופו של דבר חמאס בכל זאת ביצע את הירי לירושלים.

אפשר להבין את ההשוואה, שגם נוצלה לצרכים פוליטיים, משום שהאחריות להחלטות, לטוב ולרע, היא של ראש הממשלה, ומתוקף תפקידו וכוחו הפוליטי - בסמכותו לקבל הכרעות בניגוד להמלצת מערכת הביטחון.

עם זאת, לשם ההגינות צריך להזכיר כי מערכת הביטחון, לעומת הסיבוב האחרון שבו המליצה נחרצות שלא לשנות את התוכניות, סיפקה המלצה הפוכה בפעם הקודמת. ההחלטות האחרונות הן בבחינת הפקת לקחים למערכת הביטחון, והפעם ישראל היא זו שהצליחה להכתיב את הקצב. לפחות במקרה הזה, הצבת הקווים האדומים ושימוש נכון במתווכים המצרים והקטארים בהעברת מסרים ברורים לחמאס על מחיר ההסלמה הצפוי - השיגו את המטרה הנדרשת.

השיקולים של חמאס

שנה וקצת חלפו מאז מבצע שומר החומות. לצד לקחים חשובים שיש לצה"ל להפיק ממנו, כפי שנכתב לא פעם בטור זה - במבחן התוצאה, השנה האחרונה הייתה מהשקטות ביותר מאז ההתנתקות. מידת חשיבותו של המבצע אינה רק בהישגים או בטעויות שהיו במהלכו (ובכך הוא אינו שונה בהרבה ממבצעים קודמים), אלא גם במדיניות שננקטה לאחריו.

הרתעה היא מושג חמקמק מאוד מול ארגון טרור כמו חמאס. כל מבצע צבאי מחזק אותה באופן טבעי, בשל המחירים הכבדים המושתים על הרצועה, כשבהקשר זה לשומר החומות היו גם הישגים. אך ככל שעובר הזמן, ההתרעה נשחקת – ומכאן גם החשיבות להתנהלות מדינית־צבאית נכונה, עקבית ולאורך זמן.

המדיניות אמורה לכלול בין היתר תגובות חריפות יותר לכל ירי שיבוצע מהרצועה, מניעת הישגים מדיניים מחמאס בצל איומים בטרור והרחבת מחירי ההפסד לחמאס בהסלמה בשל עצירת הקלות כלכליות.

יותר מכל, הפעם ישראל שידרה לחמאס שהיא לא חוששת מעימות נוסף ברצועה, ונראה שחמאס, לפחות זמנית, הבין היטב את המסרים. עם זאת, העובדה שיום ירושלים עבר בשקט אינה בבחינת תעודת ביטוח. תגובה מאוחרת של ארגוני הטרור ברצועה או אפילו מצד חמאס, שנמצא עכשיו תחת לחץ הביקורת של הציבור הפלסטיני בשל העובדה שישב בחיבוק ידיים, עלולה לשנות את התמונה במהרה.

זמן, אגב, הוא המפתח בכל הקשור לרצועת עזה. השקט של השנה האחרונה אינו מבטיח דבר. כמו בשני העשורים האחרונים, סביר שיגיע השלב שבו חמאס יעדיף חיכוך צבאי מול ישראל מאשר כל אופציה אחרת. בנקודת הזמן הזאת ניתן לראות בשקט מהרצועה הפתעה מסוימת או ביטוי להרתעה צבאית עמוקה יותר מבעבר.

מנגד, צריך לזכור גם את השיקולים של חמאס, שפועל במרץ לשיקום יכולותיו שנפגעו במבצע האחרון ולהפקת לקחים מכישלונו להגיע להישגים בתחומים שאינם רק ירי רקטות. המינוס של השקט היחסי מבחינת ישראל הוא המשך ההתעצמות של חמאס, וסביר שככל שירגיש יותר מוכן לעימות הבא, כך תלך ותתערער היציבות.

סוגיה נוספת קשורה כמובן למחירי ההפסד. לפני יום ירושלים מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף רסאן עליאן, הזכיר לתושבי עזה כי ההקלות הכלכליות לרצועה הן חסרות תקדים אל מול השנים האחרונות, והוא אכן צודק בעניין זה, בעיקר בכל הקשור להכנסת אלפי פועלים מעזה לעבודה בישראל. אגב, בכל הקשור להקלות כלכליות, ישראל מתקרבת לקצה יכולת הגמישות שלה.

הבעיה מבחינת ישראל היא שההקלות הכלכליות רק משמרות שקט זמני מהרצועה, מבלי שחמאס נדרש להתקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים, כשבעבר ישראל סירבה להקלות מבלי שתהיה התקדמות כזו. סביר להניח שגם השיקולים הכלכליים וההתחייבויות למתווכים המצרים והקטארים עומדים בלב השיקולים של חמאס לשמור נכון לעכשיו על שקט מהרצועה, תוך ניצול הזמן להתעצמות, הכוונת טרור והסתה, כשאת העבודה יעשו הפעם אחרים מחוץ לרצועת עזה.

רוח רעה

מצעד הדגלים עבר אומנם בשקט מכיוון רצועת עזה, אבל ההקצנה והאלימות בין צעירים יהודים וערבים בירושלים מטרידות מאוד את מערכת הביטחון. הנפץ כבר כאן, ולא צריך את חמאס כדי להפעיל אותו, גם ללא תאריכי אזכור רגישים. השנאה, ההקצנה האלימות והלאומנות אינן נחלתם הבלעדית של צעירי מזרח ירושלים. האלימות כלפי ערבים באירועי מצעד הדגלים מסמנת התרחבות של שוליים קיצוניים גם אצלנו.

הרוב המוחלט של הקהל, שחלק גדול ממנו משתייך לציונות הדתית, התייצב כמו בכל שנה כדי לחגוג את חגה של ירושלים. אין להכתים ציבור שלם, אבל גם לא ניתן להתעלם, כי בסופו של דבר ההתארגנויות של קבוצות צעירים יהודים הן אלה שכבשו את הנרטיב של מצעד הדגלים ויום ירושלים, שהפך מיום חג ליום של מתיחות ביטחונית.

זה לא חייב להיות כך. יום ירושלים הוא מימי הציון החשובים במדינה. אחדותה וריבונותה של העיר נמצאות בלב הקונצנזוס של מרבית הציבור בישראל, שבמשך שנים מציין באירועים שונים את יום חגה של ירושלים. הבעיה היא לא הנפת הדגלים או המצעד, שמתקיים שנים ארוכות, אלא הרוח הרעה, האלימה והמתריסה שהצליחה לכבוש לבבות רבים מדי, בעיקר בשנה הזו.

כפי שאמרנו, התנהגות זו אינה מאפיינת את הרוב שצעד וחגג, אבל ראוי שבציונות הדתית, שמובילה את מצעד הדגלים בשנים האחרונות, יבחנו כיצד להרחיק את הרוחות הרעות, האלימות והגזעניות מהמצעד ומיום ירושלים, כפי שהיה במשך שנים ארוכות.

יוסף (יוסי) ליברמן ז"ל, דודי שלא זכיתי להכיר מצד אבי, נפל במערכה לשחרור ירושלים. הוא לא היה חייב להיות שם. לאחר שירות בנח"ל ועזיבתו את הגרעין, ועל רקע המתיחות בערב מלחמת ששת הימים, הוא ביקש להתגייס בשנית, חודש בלבד לאחר שהשתחרר מהצבא.

יוסי הוצב בחטיבת ירושלים, שם לא הכיר איש לפני כן. ביום הראשון למלחמה הוא נפל בקרב על ארמון הנציב. כשהוא אחרון בסדר התנועה של המחלקה בדרך אל היעד, פגע בו פגז מרגמה – והרג אותו במקום. במשך שנות ילדותי היווה יום ירושלים הזדמנות נוספת לזיכרון הדוד שלא הכרתי והחמצתי, אבל גם לזיכרון של גאווה על נסיבות פועלו ונפילתו.

דודי יוסי ורבים נוספים כמוהו, שנפלו בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ראויים שאת היום הזה נציין גם בדרך שמכבדת אותם – ממלכתית ומאחדת, שמייצגת את כלל החברה הישראלית. רחוק כל כך מהתמונות שהגיעו הפעם מעיר הבירה.

תג מחיר

כפי שנכתב בטור זה בשבוע שעבר, בישראל הוחלט להרחיב את המדיניות ההתקפית המיוחסת לה, על פי פרסומים, על אדמת איראן נגד משמרות המהפכה. הרחבת המשוואה באה בין השאר על רקע המשך הניסיונות של כוח קודס האיראני לפגוע במטרות ישראליות ברחבי העולם, וכביטוי נוסף לעימות הישיר והחשאי המתנהל בין איראן וישראל על רקע פרויקט הגרעין, המשך ההתבססות האיראנית במזרח התיכון באמצעות מיליציות וארגוני טרור ובניית יכולת צבאית על מנת להוות איום יעיל על ישראל ביום פקודה.

החיסול המיוחס לישראל של חסן סיאד ח'ודאי בטהרן ותקיפת המתקן הצבאי בפרצ'ין מגבירים עוד יותר את המתיחות. בישראל סוברים כי ניסיון נקמה איראני אינו עומד בסימן שאלה, והוא רק שאלה של זמן ועיתוי, ובמערכת הביטחון פועלים כבר עכשיו לסיכול אירועים מסוג זה. אזהרת המסע החמורה לטורקיה נעשתה על בסיס מידע מוצק, ולא רק על סמך הערכות וניהול סיכונים.

גם תרחיש של ירי רקטות או טילים לעבר ישראל כביטוי לפעולה של איראן או מטעמה נגד ישראל נמצא כל הזמן על שולחן הדיונים במערכת הביטחון, ומכאן שהכוננות הגבוהה תלווה אותנו זמן רב.

הציבור בישראל פחות מרגיש את העימות הישיר שמתנהל כבר שנים בין ישראל ואיראן, בשל היותו סמוי מן העין, אבל ככל שהזמן נמשך, כך גם העימות הזה הולך ומסלים בקצב אטי ומתון.

במסגרת תרגיל "חודש המלחמה", שמסתיים השבוע (וטוב עשה הצבא כשהתעקש לא לדחות אותו גם הפעם, למרות המתיחות בזירה הפלסטינית), תורגל השבוע מטס תקיפה גדול לפגיעה במטרות באיראן. לכאורה, פעולה אווירית נגד מטרות באיראן והשגת יכולת מבצעית נתפסות אצלנו באופן כמעט אוטומטי כבניית יכולות לאפשרות עתידית של תקיפת אתרי הגרעין באיראן. אבל למעשה זה רק חלק קטן מהסיפור.

עוד הרבה לפני תקיפת אתרי גרעין, שמידת יעילותה בפעולה עצמאית ישראלית שנויה במחלוקת גם בתוך מערכת הביטחון, ההבנה היא כי בתרחיש סביר יותר נדרשת תוכנית פעולה לתקיפת יעדים באיראן. בתרגיל הנוכחי התרחיש הזה מתקיים בסיפור מעשה של מלחמה שמתנהלת בעיקר מול חיזבאללה בלבנון, אבל שבה ישראל מותקפת ממדינות נוספות במזרח התיכון באמצעות הכוחות שפועלים בחסות האיראנים.

האימון השבוע, מעבר לבחינת התוכניות הקיימות, חשיבותו גם בהעברת מסר שלפיו תג המחיר להתקפות על ישראל בחסות איראנית, גם אם יבוצעו משטח מדינות עוינות אחרות, עשוי להיות תקיפת מטרות באיראן. זה יכול להתרחש בעיצומה של מלחמה מול חיזבאללה, שנראית כרגע רחוקה, אבל זה גם יכול להתרחש בתגובה למתקפת טילים או מל"טים נגד ישראל שהכתובת האחראית לה היא איראן. במציאות הנוכחית אין מדובר בתרחיש דמיוני, ובניית היכולות של חיל האוויר מכוונת גם לגביית מחיר מאיראן.

צה"ל ומערכת הביטחון נהנו בשנה האחרונה מכך שישראל לא נקלעה שוב למערכת בחירות מתמשכת. זה אפשר תקציב, יציבות יחסית, הצטיידות והיערכות לאתגרים מול איראן ולשיפור המוכנות למלחמה בזירה הצפונית והדרומית.

כל זה עומד למבחן כבר עכשיו, כאשר שוב סדר היום הפוליטי הולך ומשתלט והבחירות הבאות נראות באופק. במצב עניינים כזה אפילו סוגיה שאמורה הייתה להיות פשוטה מבחינה מנהלתית – מינוי הרמטכ"ל הבא שיחליף את אביב כוכבי בינואר 2023 – עלולה להסתבך במציאות הפוליטית המורכבת וסימני השאלה סביב יציבות הממשלה.